אם היינו חיות (עדיפות לאריות, כמובן) הכל היה יותר פשוט. ישנים כדי לאזור כוחות, צדים כדי לשבוע, הורגים כדי לשרוד, ופעם בכמה חודשים, במועד הפיזיולוגי המתאים, מזדווגים לצורך הפרייה ולא שום דבר מעבר לכך. לא תסכולים, לא שגרת יחסי מין משעממת, ולא כאבי ראש (שלה, בעיקר).
אבל מה לעשות שאנחנו בני אדם, שמקיימים יחסי מין בתדירות גבוהה ולפחות פי אלף ממספר הילדים שאי פעם נוליד. בכמות כזו של סקס, שאינו לצורכי רביה, נכנס לפעמים אלמנט שלא קשור לעולם החי: השעמום.
פנטזיה
אז מה עושים?
מגוונים: משנים את זירת הפעילות, משלבים אביזרים, שמים סרט כחול ברקע, מפנטזים.
אבל לפעמים כל אלה מחווירים מול משאלה אחת פשוטה: להכניס פרטנרים נוספים למיטה הזוגית שלכם. שותף, שותפה, זוג,, אולי אפילו כמה. הריגוש הוא כמובן עצום: לא רק גורם חדש שנכנס לחיי המין, אלא גם טעם מגרה של משהו אסור.
לא צריך מחקרים (למרות שיש), כדי לדעת שהמחשבה הזאת חולפת מעת לעת כמעט אצל כל אחד. ושוב לא צריך מחקריםם כדי לדעת שאצל הרוב הדומם זה נשאר בדיוק שם, ברמת הפנטזיה.
אבל אצל לא מעט זוגות הסוגיה הזו עולה כאחת האופציות, כשבדרך כלל מתלווה אליה שאלת המיליון דולר: נגיד שאנחנוו רוצים, האם אפשר לממש את הפנטזיה הזאת ולשרוד?
שאלה
קודם כל בואו נבין על מה אנחנו מדברים, או יותר נכון על מה לא.
אנחנו לא מדברים על בגידות.
אנחנו גם לא מדברים על מצב בו אחד מביני הזוג כופה על השני את מימוש הפנטזיה הפרטית שלו.
אנחנו גם לא מדברים על ההיבט המוסרי של פריצת הבלעדיות הזוגית.
הדיון שלנו יתמקד בשאלה אחת בלבד: האם הכנסת פרטנר נוסף – בהסכמה הדדית – יכולה להוסיף משהו לזוגיות, והאםם היא מהווה סיכון – האם כדאי ליטול אותו.
החלטה
נתחיל מהסוף. נאמר שהחלטתם לקחת את הסיכון – ויצא נהדר. הכנסתם למיטה פרטנר נוסף שהפך את חיי המין שלכםם למסעירים ומרגשים מאי פעם.
השאלה המתבקשת היא מה הלאה.
להתייחס לזה כאל אירוע חד פעמי ולחזור לשגרה קצת קשה. הרי מלכתחילה השגרה היא זו שהניעה אתכם להרפתקה הזו,, ועכשיו סף הגירוי שלכם רק עלה. התגובה לגירויים מושפעת מתופעת הביטואציה (התרגלות) והתגובה לגירוי הולכת ופוחתת ככל שחוזרים עליו.
לכן, כמו בהתמכרות, נדרשת עליה מתמדת בעוצמת הגירוי כדי להשיג את אותה תגובה או ריגוש.
אז קודם כל חשוב לזכור: מדובר במהלך כמעט בלתי הפיך. מהקרוסלה הזו קשה מאוד לרדת.
בעיה
אבל מי בכלל רוצה לרדת, אתה עשוי לשאול את עצמך. אכלנו חומוס, עלינו לקוויאר – מה רע?
רק שהמשל מהתחום האוכל לא ממש תואם את הנמשל.
מיניות זוגית היא הרבה יותר מחוויה חושנית: היא תמהיל של אינטימיות מרגיעה וריגושים מגוונים, ולאו דוקא חיפוש מתגברר ואינסופי אחר חוויות בסולם עולה.
ויש לה עוד פנים. בעולם מודרני ומנוכר הזוגיות היא מקום מפלט בו ניתן למצוא מרגוע ותמיכה, בטחון ואהבה.
זוגיות טובה מורכבת מהדדיות, מחויבות ובלעדיות המאפשרים לבני הזוג להיחשף ולחוות באופן אינטימי זה את זה. חיי המיןן בזוגיות הם המקום העיקרי בו נפגשים התשוקה והרגש, ושם הם מפרים זה את זה. המחויבות והבלעדיות הם מרכיבים קריטיים במבנה השביר הזה. קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לצרף גורם שלישי למיטה בלי לפגוע פגיעה אנושה באמון ההדדי – וכתוצאה מזה באינטימיות הזוגית.
משבר
עד כאן הטיעון הרציונלי. אבל ישנו גם תחום שלם שאינו ניתן לניתוח ושליטה: הרגש. גם אם הגעתם למסקנה המלומדתת שתוכלו עם כל השלכות והתוצאות – אתם לעולם לא יכולים לדעת איך תגיבו בזמן אמת. קנאה, חרדת ביצוע, חוסר ביטחון מול מתמודד/ת נוספ/ת – כל אלה הם גורמים שלא ניתן לצפות מראש את עוצמתם.
בקיצור, בתיאוריה זה יכול להישמע מצוין, אבל במציאות סביר מאוד שיווצר פער בין השכל לבין הרגש. כל הגישותת הפסיכולוגיות, כולל הפסיכוסקסולוגיה, גורמות שפער כזה הוא הרסני לשלווה ולבריאות הנפש, ופוגע בתפקוד. כאשר הפער הוא עמוק ו/או מתמשך, הדיסוננס שנוצר הופך בלתי נסבל, וגורם לאדם לשנות את אחד המרכיבים כדי לנסות ולהגיע שוב להרמוניה. להחזיר את הגלגל אחורה כאמור, קשה מאוד. לכן מה שעלול להתרחש הוא משבר בזוגיות.
פתרון
בקיצור, איך שלא הופכים את זה מדובר במשחק באש. ומכיון שבמקרה הזה יש המון מה להפסיד, כדאי לחשוב פעמיים ואפילוו שלוש. אבל חשוב לזכור שגיוון לא חייב לבוא לידי ביטוי דווקא בתסריט הקיצוני של צירוף פרטנרים מיניים. יש אינספור אופציות אחרות.
אפשרות מומלצת היא לשתף את בת הזוג בפנטזיות שמדליקות אתכם. מנסיוני, התגובה לכך היא טובה, בונה אינטימיותת ומגבירה את האימון בעיני בת הזוג. בשלב הבא אפשר לעודד את בת הזוג לשתף אתכם בפנטזיות שלה. חשוב לנסות להקשיב ולקבל אחד את מחשבות השני, בלי ביקורת או שיפוט.
אחרי הכל, העובדה שלא ניסיתם להגשים אותן מוכיחה נאמנות ועוצמה זוגית. בשלב הבא אפשר גם לנסות ולהגשים חלקק מהפנטזיות. כל תסריט שאינו פוגע באינטימיות ואינו מזיק לזולת הוא לגיטימי.
מאת: ד"ר אילן בירן – פסיכוסקסולוג
