האופיאטיים והרואין

כתבה: יפה צוברי, מידענית, מתוך: אתר הרשות הלאומית למלחמה בסמים

הרואין ואופיאטים – מנגנוני פעולה והשפעות  

להתמכרות לאופיאטים לסוגיהם תוצאות הרסניות ביותר: נזקים גופניים ונפשיים למכור עצמו, ופגיעה אנושה בסביבה, ובעיקר במשפחה – בריאותית, נפשית, כלכלית וחברתית – פגיעה שמתמשכת גם במקרים שהמכור עצמו נגמל

כיצד משמשים החומרים האופיאטיים ברפואה?

האופיאטים משתייכים לקבוצת הסמים המדכאים את מערכת העצבים המרכזית.

לכן ברפואה הם משמשים בעיקר לשיכוך כאבים, להרפיית שרירים ולהקהיית חושים.

אופיאטים משמשים גם לעצירת שלשול ולדיכוי שיעול.

החומר מופק מאופיום, שמקורו בצמח הפרג. באופיום יש יותר מ-255 אלקלואידים, ובהם מורפין, קודאין ותבאין.

האופיאט הרואין הוא אבקה לבנה חצי-סינתטית בעלת טעם מר המיוצרת בתהליך כימי על ידי הוספת שתי קבוצות אצטיליות לאלקלואיד מורפין המצוי באופיום, ומכאן שמו המדעי של ההרואין – דיאצטיל-מורפין.

יש גם אופיאטים סינתטיים לחלוטין, ובעיקר מתדון, המשמש לטיפול תחזוקתי במכורים לאופיאטים. בשימוש לא מבוקר בסמיםם אלה עלולות להיגרם תופעות חמורות, כמה מהן בלתי הפיכות, עד כדי מוות.

היסטוריה

כיצד נעשה השימוש בחומרים אופיאטיים נפוץ בעולם?

הממצאים הקדומים ביותר לשימוש בחומרים אופיאטיים הם מהתקופה השומרית, ממצרים הקדמונית ומסין העתיקה.. בתקופות ההן פוטנציאל ההתמכרות והשימוש הנרחב היו נמוכים.

השימוש הנרחב יותר בחומרים אופיאטיים החל באמצעות שיטת העישון במקטרת במאה ה-16 באסיה ובאירופה;

בשיטה זו החומר הפעיל הועבר למוח בתוך שניות אחדות.

גרסאות מרוכזות יותר של החומר זוקקו בסוף המאה ה-19 וחיזקו את מגמות השימוש לרעה.

בשנת 1848 הומצאה המחט התת-עורית וזו אפשרה הזרקה תוך-ורידית של החומר והגעתו בתוך 30-15 שניות אל מערכתת העצבים המרכזית.

פיתוחים אלה ואחרים סייעו, מצד אחד, לשיפור הטיפול הרפואי, דוגמת שימוש במורפין בהזרקה לחיילים פצועים בשדהה הקרב, ומצד אחר פוטנציאל ההתמכרות לאופיאטים גבר.

ההרואין זוקק מלכתחילה בניסיון למצוא משכך כאבים אפקטיבי יותר ממורפין, אך בלי לגרום התמכרות.

התוצאה היתה הפוכה מהמצופה: התברר כי החומר שזוקק עובר את מחסום דם-מוח מהר יותר מהמורפין. משך השפעתו קצרר יותר (6-4 שעות) ועוצמתו גדולה פי 4-2.

כך הפך ההרואין לאופיאט הנפוץ ביותר ונוצרה תת-תרבות של שימוש כפייתי-התמכרותי בחומר כבר בתחילת שנות ה-20 שלל המאה הקודמת.

מכיוון שבמוח ההרואין מתפרק חזרה למורפין, הרי שהמצאתו לא הביאה עמה שום תועלת יתרה בתחום הרפואי. עובדה זו,, בצירוף הנזק שגורם ההרואין, הביאו את הרשויות בכל מדינות העולם להחלטה להוציאו אל מחוץ לחוק.

האופיאטים ומנגנוני הפעולה של מערכת העצבים המרכזית

האופיאטים משבשים את המנגנונים של מערכת העצבים. לדוגמה, הם עלולים לדכא את פעולת מנגנון ההפרשה שלל הנוירוטרנסמיטור אצטיל-כולין המעצבב את השרירים. מכאן נובעת גם ההשפעה המדכאת הכללית של חומרים אופיאטיים.

כיצד צריכת הרואין ממכרת?

התמכרות להרואין פועלת במנגנונים של סבילות (tolerance) ותלות (dependence) ביחס לצריכת החומר,

כלומר אותו חומר באותה כמות ישפיע על המשתמש בו פחות ופחות בשימוש חוזר.

אופיאטים גורמים לצרכני הסם סבילות חסרת גבולות, וכך ייתכן שמשתמשים יצרכו מינון הגבוה פי 10 מהמנה הראשונהה שצרכו, בתוך חודש בלבד מתחילת השימוש הקבוע.

הסבילות פועלת בשני מנגנונים נפרדים:

 סבילות מטבולית – נוצרת כשכל שימוש חוזר בסם גורם לייצור מוגדל של האנזימים המפרקים אותו, וכך השפעת הסם מוחלשת.

סבילות תאית – נובעת משינויים במוח ובתאי עצב עצמם. כך, ההסתגלות המוחית היא האחראית לרמת הסבילות הגבוהה של מורפין והרואין. תאי עצב מסתגלים לסם ונעשים פחות ופחות רגישים ככל שהחשיפה לחומר נמשכת. אפילוו לאחר שימוש במנת הרואין בפעם הראשונה תיווצר סבילות, ובשימוש חוזר באותה מנה ההשפעה תהיה פחותה.

כשתאי עצב ממשיכים להסתגל למינונים גבוהים יותר ויותר, תפקודם נותר תקין לכאורה אף שהם מוצפים בסם. במצבב כזה, ההשפעה הפסיכו-אקטיבית אמנם כבר אינה מורגשת בגלל הסבילות, אך עדיין נותרת כמות ניכרת של החומר בגוף, וזו עלולה ליצור תוצאות קיצוניות, עד כדי מוות.

התלות של רקמות הגוף בסם נוצרת בניסיון של הגוף לנטרל תחילה את השפעת האופיאט באמצעות האצתת המטבוליזם. אחר כך מנסה הגוף להתאים את רגישות תאי העצב להשפעת הסם, ולבסוף נוצר שינוי בכימיה של המוח כדי לפצות על השפעות החומר.

השינוי הנוירו-כימי יתגלה רק לאחר שמפסיקים לצרוך את החומר, והוא מתבטא בתסמונת הגמילה הקשה.

כך, המכורים לאופיאטים צורכים הרואין תחילה לשם ההנאה, ובהמשך, לאחר ההתמכרות והיעדר תחושת הנאה,, בעיקר כדי להקל על הכאב הגופני והנפשי שבתסמונת הגמילה.

מהי תסמונת הגמילה?

תסמונת הגמילה מתבטאת בכאבים עזים בשרירים ובעצמות, בתחושת קור והזעה לסירוגין, וכן בעצירות ושלשול לסירוגין.. צרכני הרואין ממשיכים לצרוך את החומר בעיקר עקב הפחד מסימני הגמילה.

הרואין ומורפין הם בעלי השפעה קצרת טווח אבל בעקבותיה תיגרם תסמונת גמילה גופנית קשה שנמשכת כשבוע, וכן סימניי גמילה קשים כגון נדודי שינה וכמיהה לסם שיכולים להימשך שנים רבות.

כיצד משפיעים האופיאטים על מערכות הגוף ומהם סימני הגמילה מהם?

מקור: ברג, יעקב (1996). אם כל כך טוב אז למה כל כך רע? כמעט 2000, עמ' 2-9.

מהי "מנת יתר"?

מנת יתר של הרואין יוצרת שיבושים חמורים במנגנוני הפיקוח של המוח, עד כדי קריסה מוחלטת של מערכת העצבים.. הסימנים הם ירידה בלחץ הדם ובעקבותיה קצב לב מואץ והצטברות נוזלים בריאות.

בהיעדר טיפול חירום, אדם שצרך מנת יתר ימות עד מהרה, לרוב עקב בצקת ריאות.

האם המשתמשים בהרואין חשופים לסיכון יתר להידבקות במחלות זיהומיות?

בקרב המשתמשים בהרואין בהזרקה נשקפת סכנה גדולה להידבקות במחלות זיהומיות, שהחמורות ביותר הן דלקת כבדד נגיפית לסוגיה ואיידס.

שיעור הלוקים בצהבת לסוגיה בקרב מכורים להרואין גבוה בעשרות אחוזים בהשוואה לשיעורם בכלל האוכלוסייה.