אקסטזי ששמו המדעי הוא MDMA מורכב מחומר כימי בשם:
Methylene Dioxy Methamphetamine 3,4 – נגזרת של אמפטאמין שהוא חומר מעורר, המשלבת תכונות פרמקולוגיות של מסקאלין הידוע כחומר מעורר הזיות.
היסטוריה
החומר פותח לראשונה בגרמניה ב – 1914 כתרופה לסיוע בטיפול פסיכיאטרי. הרעילות של החומר לא נבחנה באופן שיטתי עד שנות ה – 50 עת נבדק הנושא ביוזמת צבא ארה"ב. תוצאות הממצאים הותרו לפרסום רק ב-1973. ממצאים אלה התבססו על ניסויים שנערכו בבעלי חיים לקביעת הכמות שגורמת למוות, במסגרת מחקר על אנלוגים של מסקאלין (חומר מעורר הזיות). באותה תקופה נעשה שימוש רפואי בחומר בטיפול פסיכותרפי עקב תכונותיו המגבירות פתיחות ודברנות. השלב הבא, זמן קצר מאוחר יותר, כלל התחלת שימוש בחומר על ידי הציבור הרחב למטרות הנאה ובילוי.
ב – 1985 הוכנס החומר לרשימת החומרים האסורים בשימוש ע"י (DRUG ENFORCEMENT ADMINISTRATION – DEA) וסווג ברשימה I , הכוללת חומרים ברמת סיכון גבוהה בעלי פוטנציאל גבוה לשימוש לרעה וחסרי שימוש רפואי מקובל. זאת, בעקבות שימוש מוגבר בחומר בארה"ב, ולאחר שהמחקרים הנ"ל בבעלי חיים הראו שהחומר מזיק למערכת העצבים ורעיל למערכת הסרוטונרגית במוח. באנגליה נאסר החומר לשימוש ב – 1977 וסווג ברשימת החומרים האסורים המזיקים ביותר (רשימה A) שהעונשים לגבי אחזקתם וסחר בהם הם המחמירים ביותר.
בישראל נודע השימוש בחומר החל מ – 1988 והוא הוכנס בשנת 1991 לרשימת החומרים האסורים עפ"י פקודת הסמים המסוכנים.
דרכי שימוש
MDMA נצרך ככדור, בבליעה. השפעתו מתחילה 20-60 דקות לאחר הבליעה, מגיעה לשיאה לאחר כשעתיים ונמשכת 4-6 שעות (לעתים יותר).
כדורי האקסטזי מיוצרים באופן בלתי חוקי
במעבדות פיראטיות וע"י אנשים פרטיים ועליהם מוטבעים סמלים שונים בהתאם למאווייו או דמיונו של היצרן. הכדור גם מופיעע בצבעים שונים. המינון הממוצע של חומר פעיל בכדור הוא 50-100 מ"ג אם כי נמצאו הבדלים של עד פי 70 ומעלה בריכוז של חומר פעיל. הייצור הלא חוקי אחראי גם לשונות הקיימת בהרכב הכדורים.
הייצור הלא חוקי של החמר גורם לשונות גדולה מבחינת הרכב הכדורים וריכוזם.
במעבדות שבחנו דוגמאות מקומיות נמצאו גם חומרים אחרים כגון: MDEA, MDA, PMA, PMMA, MBDB (אמפטמיניםם שונים) וגם אפדרין ותרכובות שלו, שנמכרו כאקסטזי. מספר כדורים בבריטניה זוהו כ- DOB שהוא אחד האמפטמינים מעוררי ההזייה הקשים ביותר – 2 מ"ג שווים בעוצמתם ל- 150 מ"ג של MDMA (ריכוז ממוצע בכדור בין 1-5 מ"ג חומר פעיל).
חומר זה משפיע רק אחרי 3-4 שעות כך שיכולה להיווצר בעייה של מנת יתר ואפילו מוות עקב לקיחת עוד כדור (חושבים שהכדור הראשון שנלקח לא משפיע). משך פעולתו של חומר זה הוא ממושך יותר (עד 24 שעות). דווחו מקרי מוות ותגובות קשות כולל התכווצויות ומצב של תרדמת (coma) (1989, SHAPIRO).
MDMA משמש בעיקר במסיבות ריקודים (מסיבות אסיד, טכנו וכד')
והוא נלקח במטרה לאפשר המשך ריקוד במשך שעות רבות כאשר המינון הוא כדור אחד עד שניים במשך האירוע. מצבים מסוכנים במיוחד עשויים לקרות, במקרה שצורכים יותר מכך או כאשר הכדור נלקח בשילוב עם חומרים פסיכואקטיביים אחרים.
סכנות השימוש בחומר
ניתן לחלק את סכנות השימוש בחומר לשני סוגים עיקריים:
א. סכנות הנובעות מסוג החומר
שהוא תרכובת של חומר מעורר וחומר מעורר הזיות המזיק למערכת העצבים המרכזית ולמערכות הלב והדם, שרירים, כליותת וכבד.
ב. סכנות הנובעות מצורת ייצור החומר
במעבדות פיראטיות בתנאים לא היגייניים ועם שאריות כימיות של חומרי זיקוק ותוספות בלתי ידועות שעשויות להיות מסוכנותת מאד או עקב ייצור תרכובות כימיות אחרות שתכונותיהן לא ידועות ועלולות להיות עוד יותר קשות משל ה- MDMA.
תופעות לוואי לטווח קצר
השפעות מצופות ע"י המשתמש:
עלייה בעירנות ובתחושת אנרגיה כוללת תחושת אופוריה תחושת קרבה וחברותיות (עקב שחרור מוגבר מאד של סרוטוניןן לסינפסה).
השפעות נוספות:
חלק גדול מתופעות הלוואי הבלתי רצויות נובעות מתכונת עוררות היתר של החומר (בדומה לאמפטאמינים): עלייה במתח בשרירים, לסתות קפוצות (סגורות בחוזקה), שחיקת שיניים ותנועתיות חסרת מנוחה ברגליים, נוקשות וכאבים בגב התחתון.
תלונות נוספות שנשמעות לעתים קרובות במהלך ומיד אחרי השימוש הן: כאב ראש, בחילה, אובדן תיאבון, ראייה מטושטשת (בולטת התרחבות האישונים), יובש בפה וחוסר שינה.
שחרור מוגבר של נוראדרנלין לסינפסה גורם לעליה בקצב הדופק, להפרעות בקצב הלב ולעליה בלחץ הדם העשוי לגרום לקרע בכלי דם ולדימום פנימי ולטכיקרדיה (מעל 100 פעימות לב בדקה). הגדלת המעמסה על עבודת הלב עשויה לגרום לאי ספיקת לב ובצקת ריאות ומוות במקרים קשים. מופיעה תופעה של תנודתיות, מעבר לנורמלי, ברמת הדופק ולחץ הדם גם ימים לאחר השימוש בחומר.
הפעילות המוגברת של השרירים (עוררות) יחד עם פעילות ישירה של החומר על מערכת ויסות החום (תרמורגולטורית) במוח מובילה לעלייה מוגזמת בחום הגוף (היפרתרמיה). תופעה מסוכנת זו מוגברת על ידי הריקוד וההשתוללות במסיבות. נמדדו מידות חום של 43 מעלות צלסיוס במשתמשים שהגיעו לחדרי מיון. עקב החום הגבוה נגרמות התכווצויות ועוויתות שרירים, איבוד נשימה ומוות מקרים של התמוטטות מערכות הגוף.
השפעות פסיכולוגיות:
עוררות היתר יכולה לגרום להיפראקטיביות, "התעופפות" של מחשבות וחוסר יכולת להתרכז באופן מועיל וכן לחוסר שינה.
הופיעו תלונות גם על הזיות, דה-פרסונליזציה (הרגשה של היפרדות האני מהגוף), חרדה, תסיסת יתר, והתנהגויות מוזרות אוו בלתי אחראיות. תחושות וסימנים אלה גורמים לעתים להתקפי פאניקה, טירוף או אפילו אירועים פסיכוטיים.
יום או יומיים לאחר השימוש בחומר מופיעות בדרך כלל תלונות על קשיי ריכוז, דיכאון, חרדה ועייפות. תופעות אלה הן טיפוסיות ל"התרסקות" שמופיעה כתסמונת גמילה מחומרים מעוררים נוספים (קוקאין, אמפטאמינים).
התלונות על השפעות שליליות של החומר מתרבות ככל שהמשתמש צרך את החומר מספר רב יותר של פעמים.
יש לציין כי תופעות הלואי הקשות עשויות לקרות גם לאחר שימוש חד פעמי בחומר עקב רגישות יתר של המשתמש מסיבות שונות או עקב גורמים פרמקולוגיים – ריכוז גבוה במיוחד, חומר כימי אחר, תוסף מזיק, תופעות לוואי מצטברות עקב שימוש בחומרים נוספים ועוד.
השפעות לטווח ארוך
מלבד מספר מצומצם של אנשים אשר דיווחו על שפור בפתרון בעיותיהם הרגשיות לאחר שימוש ב- MDMA בטיפול פסיכותרפי, רוב ההשפעות ארוכות הטווח שדווחו לאחר שימוש בחומר, היו תופעות לוואי שליליות שכנראה נובעות מהפעילות הרגילה של נגזרת האמפטמין הספציפית שבחומר.
היכולת של ה-MDMA להגדיל את ריכוז הסרוטונין במרווח הבין-תאי היא האחראית לתופעות הלוואי הפסיכוטיות שנזכרו לעיל אך גם לנזקים ארוכי טווח לתאים שמהם השתחרר הסרוטונין.
מחקרים הראו תכולה נמוכה יותר של סרוטונין במוח בבעלי חיים שטופלו ב- MDMA: בניתוח לאחר המוות שנעשה במוחו שלל צרכן MDMA נמצאו רמות מופחתות של סרוטונין בין 50%-80% באזורים שונים, בהשוואה למוחות של בני אדם שלא השתמשו בחומר. לגבי דופמין לא נמצא ריכוז מצומצם מהרגיל.
דרכי מחקר עקיפות לבדיקת נזקים למערכת הסרוטונין במוח האדם:
ריכוז מטבוליטים של סרוטונין בנוזל עמוד השדרה.
מיפוי של המוח בשיטות חדשניות שונות יכולות לתת נתונים על מספרי תאי עצב בלתי פגועים בחלקים שונים של המוח, ריכוזי חומרים באזורים שונים של המוח, זרימת דם ועוד.
מתן תרופות אשר ידועות כמדרבנות יציאה של סרוטונין מתאי המוח אל המעברים הבין-תאיים ומדידת ריכוז חומרי התגובה (של הפרשת הבלוטות הפנימיות) פרולקטין וקורטיזול בדם.
מחקרים בלתי ישירים אלה איפשרו ביצוע אומדנים או מדידות של תאים שמשחררים סרוטונין או שמגיבים לחומר במוח. כך נמצא כי במוחם של צרכני MDMA לתקופות ממושכות, נמצאו רמות נמוכות מהנורמלי של סרוטונין או מטבוליטים שלו בנוזל עמוד השדרה גם בתקופה שלא צרכו את החומר.
גלי מוח (EEG) של צרכני MDMA כבדים (בתקופה שלא צרכו את החומר) רשמו דגמים שדומים לאלה של קשישים וחולי מחלת השכחה. כמו כן נמצאו שינויים משמעותיים בתגובות לגירויים קוליים, רק בקרב צרכני MDMA ולא בקבוצות בקורת של צרכני קנאביס (מריחואנה) או כאלה שלא משתמשים בסמים.
נמצאו ריכוזים נמוכים מהרגיל בדם של חומרי התגובה לסרוטונין, פרולקטין וקורטיזול, עד למשך שנה או יותר לאחר שימוש אחרון ב- MDMA. עובדה זו מראה על פגיעה ארוכת טווח בריכוזי הסרוטונין בתאי המוח.
דרכי מחקר עקיפות אלה עדיין אינן מוכיחות כי השינויים והפגיעה בתפקוד הסרוטונין לא קרו עוד לפני השימוש ב- MDMA , או שהשימוש בחומר התחיל בעקבות מחסור שהיה קיים. לעומת זאת, מוכיחים מספר מחקרים נגדיים שרמת השינוי בתפקוד הסרוטונין היא פרופורציונלית למשך ולרמת השימוש הקודם ב- MDMA. מחקרים אלה מוכיחים כי השימוש בחומר הוא הסיבה ולא התוצאה לתיפקוד הבלתי תקין של הסרוטונין.
במחקר שבוצע ע"י הרשות למלחמה בסמים באמצעות פרופ' רבי סימן-טוב ממכון ויצמן נמצא כי נגרם מוות מתוכנת של תאי מוח בהשפעת ה- MDMA. כמו כן נמצא כי התגובה והרגישות לחומר אינם זהים בבני אדם שונים וכנראה מושפעים משילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים.
בעיות פסיכיאטריות לטווח ארוך
משערים שעדויות על פגיעות נפשיות והתנהגותיות שנמשכות חודשים ושנים לאחר הפסקת השימוש ב- MDMA קשורות לפגיעה שנגרמת למערכת הסרוטונרגית לאור התפקיד שיש לסרוטונין בכל התפקודים שנפגעים. תופעות מסוג זה שמתוארות בספרות הן:
פגיעה בזכרון מילולי וראייתי שנמצאה פרופורציונאלית לעוצמת השימוש הקודם ב- MDMA שלא נמצאה בקבוצות השוואה של צרכני סמים אחרים.
פגיעה בתהליכי קבלת החלטות ("תפקודי ביצוע"), עיבוד מידע, פתרון בעיות הגיון וחשבון פשוטות.
אימפולסיביות גדולה יותר וחוסר שליטה עצמית.
התקפי פאניקה באופן חוזר ללא שימוש בחומר גם לאחר נקיון של מספר חודשים.
פאראנויה חוזרת, הזיות, דה-פרסונליזציה, פלאשבק, התקפים פסיכוטיים שמופעים גם לאחר הפסקת שימוש בחומר.
דכאון עמוק שלעתים הוא עמיד בפני טיפול מלבד ע"י טיפול תרופתי שגורם לספיגה מחדש של סרוטונין לתאי העצב. מלווה לעתים במחשבות אובדניות.
אותם טיעוני נגד יכולים להופיע גם כאן כמו בתופעות הפגיעה בסרוטונין אך הקשר הברור של כל ההפרעות עם תפקוד הסרוטונין והקשר הפרופורציונאלי של חלק מההפרעות לירידה ברמת הסרוטונין בתאים, מוכיחים את הקשר לשימוש בחומר.
נזקים גופניים לטווח ארוך
כמו בעיות נפשיות ופסיכיאטריות שמתחילות לצוץ לאחר חלוף השפעת ה- MDMA , כך גם בעיות גופניות. חלק מהבעיות מתחילות להיות מורגשות כבר במשך השפעת החומר ונמשכות גם לאחר חלוף ההשפעה:
שחיקת שיניים, תוך גרימת נזק משמעותי, וקפיצת לסתות יכולות להימשך גם לטווח ממושך לאחר הפסקת השימוש.
כאבי גב תחתון וצואר וכאבי שרירים גם באזורים אחרים הנגרמים מאותה סיבה של מתח מוגבר בשרירים הגורם גם לקפיצת לסתות.
הפרעות ארוכות טווח במערכת הדם שמתבטאות בלחץ דם נמוך (תגובת נגד ללחץ הדם הגבוה בתקופת השימוש בחומר) ופגיעה בפיקוח, של מערכת העצבים האוטונומית, על קצב הלב ולחץ הדם. נרשמו שינויים בזרימת הדם האזורית במוח בצרכנים קבועים של החומר.
נזקים לכבד
קיימות עדויות רבות של הופעת צהבת בקרב משתמשים בחומר. ההסבר לכך הוא שמכיוון שהתרופה עוברת מטבוליזם עיקרי בכבד על ידי מערכת הציטוכרום P450 וחלק מתוצרי הפירוק מגיבים עם גלוטטיון, קיימת ירידה בגלוטטיון חפשי וכתוצאה מכך נגרמים שינויים ביוכימיים הגורמים למוות תאי. התמונה הקלינית דומה לדלקת כבד ויראלית עם צהבת, כבד מוגדל ורגיש, עלייה בנטיה לדימום ועלייה ברמת אנזימי כבד בדם.
המצב יכול להשתפר עם הפסקת שימוש של מספר שבועות עד חודשים אך בצרכנים כרוניים של החומר עשויים להופיעע התקפים חוזרים של דלקת כבד. בבית חולים מסוים במדריד נערכה בבדיקה בקרב 62 חולים עם בעיות כבד חריפות שהיו בטיפול נמרץ. נמצא כי הגורם השני למחלת הצהבת, בקבוצה זו, בגילאי 25 ומטה, היה השימוש באקסטזי.
המצב יכול להיות הרבה יותר קשה ולהתקדם למצב של פתרון יחיד ע"י השתלת כבד. במצבי ביניים של חומרה עשויה להיווצר מחלה ממושכת של תיפקודי הכבד עם החלמה איטית. לעתים נשארת בעייה כרונית ודווחו גם מקרי מוות סביב בעיות כבד שנוצרו.
נזקים למערכת הלב והדם
שיבושים הנגרמים ע"י ה- MDMA במוליך העצבי נוראדרנלין הם האחראים לרוב ההפרעות החמורות במערכת הלב. אלו מתחלקות לשני סוגים בסיסיים: לחץ דם גבוה עם סכנה של קריעת כלי דם ודימום פנימי או קצב לב מוגבר (מעל 100 בדקה), עם סכנה של שבץ לב.
הסכנה מהסוג הראשון קיימת בעיקר באנשים עם הפרעה או מחלה בתחום זה אשר מוגברת עקב לחץ הדם שעולה עם השימוש בחומר. בבדיקות לאחר המוות נמצאו דימומים פנימיים במוח ואברים פנימיים אחרים שנגרמו בעיקר עקב התפוצצות של כלי דם קטנים שהם פגיעים יותר. בין היתר דווחו דימומים ברשתית העין. דווחו גם מקרים של אוטם בכלי דם בלב ומקרים של בצקת ריאות כתוצאה מעומס יתר וכשל בתפקוד הלב.
פגיעה במוח
שילוב של פעילות גופנית מוגברת במסיבות הריקודים יחד פגיעה של ה- MDMA במנגנון של ווסות החום בגוף גורמים להזעה מרובה המסולקת כמויות גדולות של מלחים חיוניים. זאת, במקביל לשתיית מוגברת של מים אשר יחד עם סילוק המלחים בהזעה, גורמת לדילול מסוכן של הדם ולהצטברות מים בגוף.
מנגנון נוסף שיכול לתרום לאותה תוצאה הוא הפרשה לא תקינה של ההורמון האנטי-משתן, ע"י ה- MDMA, הגורמת לעצירת מים בגוף ע"י הכליות ומעבר מים מהדם לרקמות הגוף. בין היתר מצטברים מים במוח ונוצרים התקפים עוויתיים דמויי אפילפסיה. במקרים חמורים יותר מופעל לחץ על גזע המוח והמוחון (צרבלום) שעשויים להסתיים בהפסקת הנשימה ומחזור הדם ובמוות. מקרים רבים כאלה דווחו בספרות.
עלייה קיצונית בחום הגוף (היפרפירקסיה)
צורת השפעה זו של האקסטזי שהיום היא כנראה המסוכנת ביותר, עקב השימוש הרווח בחומר במסיבות ריקודים (raves), גורמת לשינויים בגוף הדומים לאילו שמתרחשים בעקבות מכת חום:
rhabdomyolisis – פעילות השרירים האינטנסיבית גורמת לנזקים בשריר המתבטאים בנפיחות ובבצקת, פגיעה במבנה המקרוסקופי הנורמלי של השריר, דלקות, התפרקות רקמות השריר ודליפה של תוכן התאים למערכת הדם ולבסוף לנמק.
פגיעה קשה בכליות – החלבון מיוגלובין, שהוא תוצר התפרקות השרירים, מופרש לתוך הכליות וגורם לפגיעה בהן עד כדי אי ספיקת כליות והזדקקות להמודיאליזה, למניעת מוות.
פגיעה בכבד – החום הגבוה או ההפרעות המטבוליות שנובעות ממנו, עלולים לגרום לרמות שונות של פגיעה בכבד שמצטברות עם הפגיעה בכבד על ידי החומר עצמו או תוספים מזיקים אחרים המצויים בכדור.
קרישת יתר של הדם – מסיבות שעדיין אינן ברורות דיין, יכול החום הגבוה לגרום קרישיות יתר של הדם ולחסימות בכלי הדם הקטנים בחלקים שונים של הגוף. מכיוון שמרכיבי דם האחראים לקרישה מגוייסים לתהליך זה, מאבד שאר הדם את יכולת הקרישה הנורמלית שלו ויכולים להיגרם דימומים.
הטיפול בתופעות שנובעות ממכת החום הוא בעיקר סימפטומטי:
יש חשיבות רבה לזיהוי מוקדם של הבעיה ולקירור הגוף במי קרח, החדרה תוך ורידית של תמיסת מלח מצוננת, שטיפת הקיבה ושלפוחית השתן עם נוזלים מצוננים וטיפול תומך כללי. יש הממליצים טיפול תרופתי להפסקת ההתכווצויות החזקות של השרירים (ב-dantrolene) כפי שמטפלים במכת חום קשה. דווחו תוצאות טובות של טיפול זה שכללו הצלת חיים.
מקרי מוות עקב שימוש באקסטזי
נגרמו מקרי מוות רבים על ידי הגורמים שהוזכרו לעיל. בנוסף נרשמו מקרים של התאבדות כתוצאה מהדכאון לאחר הפסקת השימוש בחומר. כמו כן היו מקרים של דכאון מוקדם ושימוש באקסטזי כדי להתאבד. מקרי מוות אחרים נגרמו כתוצאה מתאונות עקב התנהגות מוזרה ולקיחת סיכונים בהשפעת החומר, כולל תאונות דרכים (נהגים והולכי רגל).
העובדה שהחומר אינו מיוצר תחת פיקוח רפואי ואין ודאות לגבי הרכב הכדור וריכוזו, גורמת לסכנה מאד גדולה בשימוש. בבדיקות של אותם מקרים שהסתיימו בהרעלה קשה ומוות, נמצאו ריכוזים שונים (בד"כ) ולעתים הרכבים כימיים שונים.
האם קיימת התמכרות לאקסטזי?
לא קיימות עדויות מחקריות ממשיות על קיומה של התמכרות לאקסטזי על פי ההגדרות הבינלאומיות (DSM-IV, ISCD). יחד עם זאת, תוארו בספרות הרפואית מספר מקרים של התמכרות לחומר.
מושמעות טענות כי לא יכולה להיווצר תלות באקסטזי עקב הירידה בהנאה מהחומר בשימוש תכוף מדי לעומת עלייהה בהשפעות הבלתי נעימות. זאת, בדומה לתופעה שקורית בשימוש בחומרים מעוררי הזייה הקלאסיים (ל.ס.ד., מסקלין, וכד') ושלא בדומה לאלכוהול, קנאביס, בנזודיאזפינים או אופיאטים. יחד עם זאת, אין להתעלם מהחלק האמפטאמיני, המעורר, הקיים באקסטזי, מאחר שידוע כאמפטאמינים יוצרים תלות באותה מידה כמו קוקאין.
יש להיזהר בקביעה שאין התמכרות לאקסטזי – בשנות ה- 80 המוקדמות נטענו אותן טענות לגבי קוקאין ועברו מספר שנים, בהן הצטברו עדויות להיווצרות תלות בקוקאין. גם לגבי קנאביס נאמר שנים רבות כי אינו ממכר, אך היום קיימות כבר עדויותת רבות של התמכרות לחומר, באחוזים משמעותיים של צרכניו.
השימוש באקסטזי מתאפיין בעיקר בצריכה על ידי מתבגרים וצעירים שמעדיפים צורת בילוי במסיבות שבהן מושמעת מוסיקה אלקטרונית והן נקראות גם מסיבות אסיד, טכנו, טרנס (rave style music). זאת, בניגוד לצרכני האמפטמיניםם שמתאפיינים בבעיות של עישון והתנהגות ובאלימות. צרכני האקסטזי מתאפיינים גם בשימוש "מרובה סמים".
לא ניתן עדיין להגיע למסקנות חד משמעיות באשר להתמכרות לאקסטזי ויש להמתין להצטברות ממושכת יותר של מימצאים קליניים, על מנת להגיע למסקנות ברורות בתחום זה.
אקסטזי בהשוואה לסמים אחרים בהקשר של סכנת התמכרות
קיימים הבדלים גדולים בין אקסטזי לבין הרואין ואופיאטים אחרים:
אופיאטים הוכחו בברור כבעלי סכנת התמכרות. יחד עם זאת, הרעילות הממשית של החומר לכשעצמו היא קטנה יותר מאשר זו של חומרים מקבוצת האמפטאמינים.
בהרואין קיימת סכנת מוות מהפסקת נשימה במקרה של לקיחת מנת יתר, כמו גם סכנת הידבקות במחלות זיהומיות ע"י הזרקה במחטים לא סטריליות וסכנת הרעלה מהזרקה של חומרים שמותרים רק בבבליעה. בניגוד להרואין קיימת באמפטאמינים סכנת מוות ישירה מפעילות החומר עצמו.
בעיית המינון (מנת יתר) הרבה פחות ברורה באקסטזי, יחסית להרואין, והיא מתבטאת בכך שיש הבדל קטן מאד בין מינון רגיל לבין מינון מסוכן. נרשמו מספר מקרים של הרעלה בבליעה של כדור אחד או שניים.
חוסר בהירות זה ביחס לאקסטזי מתבטא בקושי להעריך מקרי מוות מנהיגה תחת השפעת סמים (במחקר שבוצע בבריטניה). אמנם נמצאו יותר מקרי מוות משימוש בהרואין, אך טווחי אומדן מקרי המוות ביחס לאקסטזי גדולים פי 3 יחסית להרואין (27 לעומת 9).
סיכום
סכנות השימוש בחומר הידועות היטב לחוקרים, לרופאים ולאנשי המקצוע האחרים, אינן ידועות במידה מספקת לציבור הרחב ובעיקר לצעירים ולבני הנוער.
בסקרים, שנערכו בארץ ביוזמת הרשות למלחמה בסמים, התברר כי רק כמחצית מבני הנוער הסבורים כי הרואין וקוקאין הםם חומרים מסוכנים, סברו כך גם לגבי האקסטזי. חוסר מודעות זו יחד עם צורת השימוש המסוכנת בחומר, במסיבות ריקודים ממושכות, הכוללות בליעה של מספר כדורים במשך תקופה קצרה ובשילוב עם פעילות גופנית מאומצת, עלולים לגרום לאסונות נוספים על אלה שכבר נגרמו כתוצאה מהשימוש בחומר
חוסר מודעות והתעלמות מסכנות השימוש בחומר זה ובחומרים סינתטיים חדשים הצצים חדשות לבקרים, חייבים להשתנות מכיוון שה- ECSTASY (שמחה, התלהבות) יכול בקלות להפוך ל- AGONY (צער).
מקורות:
הסקירה מתבססת בעיקר על המאמרים הבאים:
Kalant, H. (2001) The pharmacology and toxicology of “ecstasy” (MDMA) and related drugs. Canadian Medical Association Journal, 165(7): 917-928.
McCann, U.D. et al. (1996) Adverse reactions with 3,4 – methylenedioxymethamphetamine (MDMA; ‘ecstasy’). Drug Safety, 15(2): 107-115.
מקורות נוספים:
1. סקירות מודיעין של משטרת ישראל.
2. סקירת ספרות על אקסטזי שנערכה על ידי יפה צוברי בשנת 1996, על מקורותיה.
3. טשהל, ברכה (2002) (MDMA ECSTASYY) פרמקולוגיה וטוקסיקולוגיה. ידיעון של מרכז רפואי רבין, בילינסון.
מתוך מאמר בעריכת: יפה צוברי, מידענית הרשות למלחמה בסמים. המאמר המלא באתר הרשות הלאומית למלחמה בסמים