יש נקודות מפנה בחיים. רגעים שבהם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, ואתה מבין שאתה לא יכול להמשיך כך. בשבילי, זה היה כשהבטתי בפניהם של האנשים שאהבתי, וראיתי שם לא רק דאגה – אלא גם כאב ואכזבה. התמכרות להימורים היא לא משהו שמתכננים. זה לא משהו שאומרים לעצמנו: "כן, זה יקרה גם לי." אבל המציאות היא שזה קרה, וזה הותיר בי צלקות שלא ייעלמו לעולם. הצלקות האלו, כמה שזה נשמע מוזר, הן גם הסיבה שאני עומד כאן היום, כותב את הסיפור הזה.
איך זה מתחיל?
הכל התחיל בתמימות. לילה אחד, פוקר עם החבר'ה. כמה שקלים פה ושם, מין "משחק של גדולים". בהתחלה זה היה פשוט כיף. צחוקים, תחושת ריגוש, דופק מואץ ברגעים של החלטות גדולות. כמה פעמים גם זכיתי, וזה רק הדליק אותי יותר. ההפסדים? הם לא הרגישו משמעותיים. זה היה "חלק מהמשחק".
אבל המשחק הזה הלך וגדל. כשמצאתי את עצמי מבלה יותר ויותר זמן באתרי הימורים באינטרנט, ידעתי שזה לא רק תחביב. זה כבר לא היה כיף. כל הפסד הכאיב לי, וכל ניצחון – ולא משנה כמה היה קטן – נראה לי כמו אישור להמשיך. "הנה," אמרתי לעצמי, "זה יסתדר בסיבוב הבא."
זה לא הסתדר.
הרגע ששבר אותי
הרגע הזה חקוק בזיכרוני. אני זוכר ערב שבת אחד, אחרי עוד יום של הפסדים, כששיקרתי שוב לאשתי. סיפרתי לה סיפור על "הלוואה שנתתי לחבר", רק כדי לכסות את העובדה שאין לנו כסף לשלם חשבונות. הילד שלי נכנס לחדר ואמר לי: "אבא, למה אנחנו אף פעם לא הולכים לאכול פיצה כמו החברים שלי?"
משהו בי נשבר. הילד שלי, עם העיניים הגדולות והביטחון בי, גרם לי להבין עד כמה הרחקתי לכת. זה היה רגע של התבוננות עצמית. ראיתי את עצמי – לא כאבא, לא כבן זוג, אפילו לא כבן אדם. ראיתי רק אדם שהלך לאיבוד בתוך עצמו, בתוך הריגוש הרגעי הזה שמהמרים קוראים לו "סיבוב נוסף".
הפחד מהשינוי
אחרי הלילה ההוא, ידעתי שאני חייב שינוי. אבל האמת? פחדתי. פחדתי להודות שאני מכור. פחדתי להתמודד עם מה שאיבדתי. פחדתי לשבת מול אשתי ולספר לה את האמת.
לקח לי כמה ימים עד שאזרתי אומץ לעשות את הצעד הראשון – להודות בבעיה. שיתפתי אותה בהכל, והיא בכתה. לא בכי של כעס, אלא של כאב. היא אמרה לי דבר אחד: "אם אתה רוצה את המשפחה הזו בחיים שלך, אתה צריך לקבל עזרה."
המסע להחלמה
פניתי לקבוצת תמיכה. בהתחלה, זה היה מביך. לשבת עם אנשים שאני לא מכיר ולספר להם על הכישלונות שלי? על השקרים? אבל ככל שהמפגשים התקדמו, משהו בי נפתח. הבנתי שאני לא לבד. שמעתי סיפורים כואבים של אנשים אחרים – חלקם איבדו הכל, חלקם הצליחו לשקם את עצמם.
ההבנה הזו הייתה כמו אוויר לנשימה. לראשונה מזה זמן רב, הרגשתי שיש תקווה.
הקושי שבדרך
השבועות הראשונים של ההחלמה היו הקשים ביותר. כל פיתוי נראה כמו מבחן בלתי אפשרי. קיבלתי הצעה למבצע "חבר מביא חבר" מאחד מאתרי ההימורים – והלב שלי דפק במהירות. רציתי ללחוץ, להיכנע.
אבל אז, נזכרתי למה התחלתי את המסע הזה. נזכרתי בפנים של הילד שלי, בעיניים המלאות דמעות של אשתי, באכזבה שהוריי הביעו כששמעו את האמת.
בכל פעם שהיה לי קשה, פניתי לעזרה – למטפל שלי, לקבוצת התמיכה, או אפילו לחבר קרוב. למדתי להגיד בקול רם: "אני צריך עזרה."
מה משתנה?
עם הזמן, משהו בי התחיל להשתנות. התחלתי להעריך את הדברים הקטנים – ארוחות ערב עם המשפחה, צחוק של הילדים, אפילו השקט שהיה נעלם מחיי.
לא הכל מושלם. עדיין יש רגעים של קושי. אבל אני בוחר, בכל יום מחדש, שלא להיכנע להתמכרות.
מה למדתי?
המסע שלי הוביל אותי להבנה עמוקה יותר על עצמי, על החיים, ועל הכוחות שיש לנו כאנשים. למדתי שלא משנה כמה אפלים נראים הדברים – תמיד יש דרך החוצה.
אבל ההחלמה לא מגיעה ברגע אחד. היא דורשת זמן, סבלנות, ומאמץ יומיומי. היא דורשת תמיכה – ממשפחה, מחברים, מקבוצת תמיכה.
אופטימיות זהירה
אני כותב את המילים האלה בתקווה שמישהו ימצא בהן נחמה. התמכרות להימורים היא לא גזר דין סופי. אפשר להתגבר עליה.
זה מסע שמתחיל בצעד קטן, בהכרה שיש בעיה, בבקשת עזרה. זה לא קל, אבל זה אפשרי. ואני כאן, שנים אחרי, יכול לומר בגאווה: אני עדיין כאן, עדיין נאבק – ועדיין מנצח.
החיים לא חוזרים למה שהם היו לפני ההתמכרות. אבל הם הופכים להיות משהו אחר – משהו טוב יותר, עמוק יותר. החיים שלי היום מלאים ברגעים פשוטים אך יקרים, וכל יום שאני מצליח לעמוד מול הפיתוי הוא ניצחון נוסף.
ואם יש מסר שאני יכול להעביר, הוא זה: אל תתייאשו. הדרך לא פשוטה, אבל היא שווה כל רגע.
