כיצד התמכרות משפיעה על ההורות

מחקר מראה כי תרופות אופיואידיות מקהות את האינסטינקטים ההוריים. לפיו, מוחותיהם של המכורים לא ייצרו תגובות נורמליות ביחס לחמידות של תינוקות

התמונות שעברו מניפולציה לפי "סכמת התינוק" והוצגו לנבדקים. הקיצוניות מימין משקפות את רמת החמידות הגבוהה ביותר. ד"ר דניאל לנגלבן, ניו יורק טיימס

אחד הדברים המטרידים ביותר במשבר ההתמכרות לאופיואידים בארה"ב הוא הורים שקונים אותם או משתמשים בהם כשילדיהם עמם. האופיואידים (או אופיאטים) הם תרופות נרקוטיות שמפעילות קולטנים אופיואידיים במערכת העצבים שתפקידם העיקרי הוא לשכך כאב ולהעניק תחושת גמול וסיפוק.

באופן טבעי מופעלים הקולטנים הללו לרוב על ידי מתווכים כימיים המקשרים בין תא עצב לתא עצב במערכת העצבים. אלו מיוצרים בגוף גם בעת התרגשות, מין, אכילה וכאב. תחושת השיכוך, הגמול והסיפוק מתרחשת בשל עלייה במתווך הכימי הקרוי דופמין, הפועל במערכת הגמול במוח – מרכז אבולוציוני המשדר לאדם כי ביצע פעולה "רצויה" כגון אכילה ומין.

לכן, תרופות אופיואידיות תורמות בטווח המידי לשיכוך כאב ולתחושת סיפוק ואופוריה. אך עם המשך השימוש, בשל ירידה ברגישות ובמספר הקולטנים המופעלים ללא הרף (למוח יש צורך טבעי להפחית את פעילותם המתמשכת כדי להחזיר את המערכת האופיואידית לשיווי משקל), מתפתחת תופעה גופנית המוכרת כ"סבילות" – צורך במינונים הולכים וגדלים כדי להשיג את אותה השפעה.

באופיואידים נכללות תרופות כמורפיום, אוקסיקודון, הידרומורפון וקודאין. בשל השפעתן החזקה הן מחייבות מרשם רופא וניתנות בעיקר לאחר ניתוחים או במקרי פציעה, סרטן או כאבים כרוניים קשים. אך קיימות גם תרופות אופיואידיות לטיפול בתופעות שכיחות כגון דיכוי שיעול, שלשולים ושיכוך כאב בעוצמה נמוכה-בינונית, שקל מאוד להשיגן ואינן דורשות מרשם רופא.

מחקר חדש, שהוצג בספטמבר בכינוס הקולג' האירופי לנוירו־פסיכו־פרמקולוגיה (ECNP) בווינה, מראה כי האופיואידים מקהים את האינסטינקטים הטבעיים של הורים. חוקרים מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת פנסילבניה ומהמחלקה לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של הרווארד סקרו פעמיים את מוחותיהם של 47 נבדקים שפיתחו תלות באופיואידים – לפני שקיבלו טיפול להתמכרותם, ועשרה ימים אחריו. הם עשו זאת ב-FMRI – דימות תהודה מגנטית תפקודי – סריקה שמודדת פעילות של אזורים מוחיים באמצעות זרימת הדם בהם. בנוסף, הם סרקו ב-FMRI את מוחותיהם של 25 אנשים בריאים גם כן פעמיים ובהפרש של עשרה ימים מפעם לפעם.

בזמן הסריקה התבוננו כל הנבדקים בתמונות של תינוקות והיו צריכים לדרג את רמת החמידות שלהם, והחוקרים מדדו את התגובות המוחיות שלהם. הנבדקים לא ידעו שהתמונות עברו מניפולציה כך שיתאימו ל"סכמת התינוק" (Baby schema) – מונח שמתאר מאפיינים פיזיים של פני תינוקות, כגון הבעות, פנים עגולים ועיניים גדולות, שגורמים למוחותינו להתייחס אליהם כאל יצורים שאי אפשר לעמוד בפניהם ולהתעוררות האינסטינקט שלנו לאהוב אותם ולטפל בהם. כך, עוצבו תמונות התינוקות בהתאם לסכמת תינוק גבוהה/ נמוכה; לעתים תווי הפנים שלהם הוגזמו כדי להפוך אותם לחמודים עוד יותר, ולעתים לחיים שמנמנות ועיניים גדולות הוקטנו ובכך הפכו התינוקות לחמודים פחות.

מחקרים הראו כי "סכמת תינוק" גבוהה מפעילה במוח את ה-Ventral Striatum ("סטריאטום הגחון") – חלק חשוב במערכת הגמול במוח, שכאמור מטרתה האבולוציונית היא לשדר כי בוצעה פעולה חיובית שיש לחזור עליה. התמכרות מוגדרת כיום כמחלה מוחית שבה נפגעו אזורי המוח האחראים בין השאר לתפקודי גמול ומוטיבציה. במחקר הנוכחי נמצא כי מוחותיהם של המכורים לאופיואידים לא ייצרו תגובות מוחיות מוגברות ביחס לתמונות של התינוקות החמודים לפני שנטלו תרופה שחוסמת את השפעת האופיואידים וביחס לקבוצת הביקורת. אך לאחר שקיבלו את התרופה מוחותיהם ייצרו תגובות נורמליות יותר. "כשקיבלו המשתתפים חוסם אופיואידים, התייחסותם לסכמת התינוק נעשתה דומה יותר לזו של אנשים בריאים", אמר ד"ר דניאל לנגלבן, אחד החוקרים. "הממצאים עוררו גם את השאלה אם אופיואידים משפיעים על הקוגניציה החברתית באופן כללי".

המחקר הוא אחד הראשונים שבחנו כיצד התלות באופיואידים והטיפול בה משפיעים על קוגניציה חברתית. על אף שהוא לא היה נרחב, חוקרים בתחום ההתמכרויות אמרו כי הוא מביא עמו תובנות בנושא התנהגותם ההורית של מכורים. באחרונה פורסמו תמונות מבהילות של מכורים לאופיואידים המסכנים ילדים. בצילום שפרסמה משטרת מזרח ליברפול באוהיו נראים הורים מעולפים במושב הקדמי של מכוניתם וילדם בן הארבע יושב מאחור. ובסרטון וידיאו שצילם עובד בחנות בלורנס, מסצ'וסטס, נראית אם צעירה שוכבת חסרת הכרה על הרצפה לאחר שלקחה מנת יתר ובתה בת השנתיים אוחזת בה ובוכה.

ד"ר קימברלי רנק, פסיכולוגית ומנהלת המעבדה והמרפאה להבנת ילדים קטנים ומשפחות (UCF) באוניברסיטת מרכז פלורידה, שלא השתתפה במחקר, אמרה כי מחקר זה ומחקרים נוספים בוחנים אם המבנים הנוירולוגיים שאחראים להיקשרות הורים לילדיהם נותרים כמות שהם לאחר שההורים משתמשים באופיואידים. ד"ר שרון לוי, מנהלת התוכנית למידע על התעללות במתבגרים בבית החולים לילדים בבוסטון, תיארה את המחקר כ"נדבך במאמץ המתמשך להבין את השפעות הסמים על המוח", וציינה כי הוא "תורם לחידוד הבנתנו בתחום".

טרייסי הלטון מיצ'ל, שנגמלה מאופיואידים לפני 18 שנה וחיברה את הממוארThe Big" Fix: Hope After Heroin" סיפרה כי "ההתמכרות לאופיואידים גורמת לך להרגיש מנותק לא רק מילדים אלא מכל האנשים. הרגשתי שלא היה לי קשר עם הסובבים, כאילו האופיואידים הקימו חומה ביני לבינם". הלטון מיצ'ל מרצה על התנסויותיה כמכורה ועל האופן שבו ההתמכרות משפיעה על ההורות. "אחת הסיבות לכך שאנשים משתמשים באופיואידים היא הרצון להקל על הקשר הכואב לעולם שסביבם", אמרה. "גם כשיש ילדים ברקע, קשה לעתים להתמודד עם מצוקות רגשיות".

כתשעה מיליון ילדים אמריקאים חיים עם הורה אחד לפחות שהיה מכור לאלכוהול או לסמים או עשה בהם שימוש לרעה בשנה שחלפה, זאת לפי דו"ח מ–2009 של שירותי המינהל לשימוש לרעה בחומרים ולבריאות הנפש בארה"ב ((SAMHSA. לפי סטטיסטיקה מ–2014 של מערכת המידע הלאומית של ארה"ב על התעללות בילדים והזנחתם (NCANDS), עשרים ותשע מדינות בארה"ב דיווחו כי כ־17.9% בממוצע מאסונות של ילדים נקשרו למטפל שהיה בסיכון לשימוש לרעה בסמים.

רנק ולוי הדגישו כי התמכרות היא תופעה שקשה להביס, ושבנוסף לסיוע להורים מכורים נדרשת להם אמפתיה מצד החברה. "ההתמכרות לסמים ולחומרים נוספים דוחקת הצדה כל דבר אחר, ורוב האנשים לא מבינים את המאבק בה וכי מי שסובל ממנה הוא עדיין יצור אנושי", אמרה רנק.

לוי ציינה כי על אף שאין זה חדש שארה"ב מתמודדת עם מגפת ההתמכרות לסמים, ייתכן כי לראשונה במחקר היא מתקבלת כבעיה שראויה לטיפול רפואי.

מאת: דונה דה לה קרוז

ניו יורק טיימס