כאשר אחד מבני המשפחה מתמכר לחומר פסיכואקטיבי כלשהו, ההתמכרות חודרת ומשפיעה על חיי המשפחה כולה. המשתמש יתרחק ממסגרת המשפחה כדי להסתיר את ההתמכרות, כדי להתפנות אליה ולא להיחשף לאמיתותה. עם הזמןן מערכת היחסים של המכור עם החומר תהפוך יותר ויותר מרכזית בחייו, שכן זו הופכת זמינה ו"מתגמלת" רגעית. היא מספקת שינוי זמני בתחושות האדם כלפי העצמי שלו ויוצרת אשליה של כוחניות, בטחון עצמי, יתר שליטה ורוגע זמני מטרדותיו וממועקותיו. בשל כך הופכת מערכת יחסים זו להיות מקור התמיכה וההישענות שלו והוא יזדקק לה יותר. הוא ישקיע אנרגיה לא רק בשימוש עצמו, אלא בציפיה לשימוש, בתכנונו, בהשגת הסם ופיתוח תרבות של שימוש. כשהפונקציות הרגשיות של השימוש בסם הולכות ומתרחבות עם הזמן, והשימוש בחומר מתרחב לפתרון בעיות רבות יותר, המשתמש יפתח תלות בחומר. מערכת היחסים של המשתמש עם הסם הופכת להיות ה"רומן" שלו, אותו הוא מסתיר מכל בני המשפחה.
הסם שובה למעשה את האנרגיה הרגשית של כל בני המשפחה והוא הופך עם הזמן להיות אלמנט ארגוני, גורם המארגן סביבו את חיי המשפחה ובאופן פרדוקסלי בעל תפקיד הומאוסטטי המאזן את חיי המשפחה בצורה דיספונקציונלית. כאשרר ההתמכרות תופסת מקום מרכזי יותר בחיי המכור, בת זוגו תאבד בהדרגה את תפקידה במערכת הזוגית ותהפוך פריפרית יותר. היא תגיב להתרחקות בעלה ולתחושה שמאבדת מחשיבותה בחשדנות, אי שקט, תסכול ובהמשך ביתר שיטור ומעקב. היא תרגיש דחויה ותחושת חוסר הבטחון, חוסר הודאות וחוסר הערך יתגברו. גם אם תחשוד בסמים, בן זוגה יצליח לבלבלה באמירות כמו "את פשוט מדמיינת לעצמך". תחושת החידלון וחוסר האונים יגבירו את הדחף שלה להתאמץ יותר לפתרון המצב. הכעס, הפניית האצבע המאשימה והמריבות שיתגברו, יהוו עילה להמשך ההתרחקות – של המשתמש ממנה.
ככל שהמשתמש בסם ישקיע אנרגיה נפשית בהתמכרות, הרי שתפקידים ואחריות שבהם הוא נושא בתוך המשפחה ומחוצה לה, יתפסו חשיבות משנית יותר בחייו. בת הזוג תיקח על עצמה יותר ויותר תפקידים כחיפוי על התפקוד הפגוע שלל בן זוגה, אך בעיקר במגמה להחזיר יציבות ואיזון למערכת המשפחתית. התפקידים שהיא תיקח על עצמה יתנו לה תחושהה מדומה של שליטה במצב, כוח וסטטוס משפחתי, מילוי תחושת הריקנות הרגשית וייעוד. דינמיקה אופיינית זו של אחריות יתר – מול חוסר האחריות, ביחסי המכור ובת זוגתו יש בה משום מלכוד. ככל שהיא תישא באחריות עבורו, יוכל הוא לשאת בפחות אחריות, להתפנות להתמכרות ולהצדיק את המשך השימוש שכן יש מי שתמלא את התפקידים במקומו… שליטתה מבליטה את חוסר תפקודו ומבריחה אותו לסם: "אם רק היית מתנהגת אחרת ולא שולטת לי על החיים לא הייתי צריך את האלכוהול בכלל".
למעשה אנו עדים בעבודתנו הקלינית לא רק להשפעה שיש להתמכרות על חיי המשפחה, אלא להשפעת דפוסי התגובתיות של בני המשפחה על שימורה של ההתמכרות בתוכה. הדרכים אותם מסגלת המשפחה בהתמודדותה ודפוסיי הישרדותה עם החיים הבלתי יציבים שיוצרת ההתמכרות הופכים נוקשים ומקובעים, ככל שההתמכרות הופכת אינטנסיביתת יותר. דפוסי התגובה והתפקידים אותם נושאים בני המשפחה, הופכים להיות האלמנט היותר יציב, הניתן לניבוי בתוך חוסר הודאות שמסביב, ועל אותם דפוסי הישרדות שומרים בני המשפחה כעל מעוזם. תגובות אלו מזינות את המשכה של ההתמכרות, מוקיעות את המכור מחוץ למערכת ו"מתירות" לו לחזור ולעסוק בשימוש בסם, למרות שכל בני הבית רוצים בפתרון. הריקוד סביב ההתמכרות כולל עם הזמן גם את הילדים והופך להיות משפחתי. הילדים המשמשים בתפקידים הוריים מאבדים את ילדותם. הם לומדים שעליהם לשתף פעולה בניסיונות המשפחה "לנרמל" את החיים, ולשמר תדמית מדומה של הוריהם. המשפחה הופכת למכורה להתמכרותו של המתמכר. כך ניתן לדבר על מערכת שלמה המשקיעה אנרגיה נפשית רבה בסם ותלויה בהשפעותיו. אותה התמכרות משנית המתפתחת במקביל להתמכרות המשתמש בסם מתוארת כ- Relationship Addiction ויש להכיר במרכזיותה, שכן תוצאותיה הנפשיות והפיזיאולוגיות הרסניות לא פחות מהתמכרות המכור לסם.
באחריות היתר שבת הזוג והילדים נושאים לפתרון ההתמכרות הם משלמים מחיר יקר כשחייהם נעצרים התפתחותית. בת הזוג מאבדת את זהותה העצמית המופרדת, את עצמאותה והאותנטיות שלה. הילדים, במקום לעסוק בעיסוקים המאפייניםם את גילם ההתפתחותי יתעסקו בשלום בית והישרדות. מאחר והם מנסים לפתור בעיות שלא באחריותם וביכלתם לפתור, תחושת החידלון פוגמת בדמויים העצמי בצורה מעמיקה. המושג של "שותפי תלות" Co-Dependency מדבר על אורח החיים התלותי שמפתחת בת הזוג במתמכר, על פיו חייה וחיי ילדיהם הופכים יותר ויותר מאורגנים ותלויים בסם ובהשפעותיו, ובאורח חייו והתנהגותו של המכור. שנים רבות יכולות לעבור במשפחה בתגובתיות מתמדת למתמכר, כשלא בת הזוג ולא הילדים נותנים ביטוי בחייהם לצרכיהם, למאויים אישיים, נפשיים, חברתיים או תעסוקתיים. עם הזמן הם מדחיקים את רגשותיהם ואוטמים עצמם מלהרגיש ולהתחבר לכאב, לחרדה הקיומית, לחוסר האונים או הפחד.
המסר המשפחתי הוא מסר של "העמדת פנים". חוק מס' 1 במשפחות אלו המנחה את החיים סביב אומר: "בואו לא נראה את אשר אנו אמורים לראות". יש פיל בסלון ואין איש רואה אותו. מחקרים שונים מאשרים שככל שהילדים נחשפים יותרר להשפעתה של ההתמכרות שנים רבות יותר, ודפוס ההכחשה של ההתמכרות נפרש על שנים ארוכות, העכבות ההתפתחותיות של אותם ילדים תהיינה רבות יותר וסיכויי אותם ילדים לגדול ולהמשיך בדפוס התמכרותי כלשהו גבוהים. השפה המשפחתית היא שפה של לימוד תיעול האנרגיה הרגשית מחוץ לעצמי. הילדים לומדים להשקיע את מרצם בטיפול באחר כשאינם בונים את תחושת הערך העצמי בזכות מי שהם. מאחר וכולם מתמודדים עם רמת מתח כרונית גבוהה הרי ששפה של סימפטומים אם אלו גופניים כמו בעיות פסיכוסומטיות של מגרנות, אולקוס, לחץ דם, בעיות עיכול, או תסמונת של חרדה או דיכאון, הן שכיחות. התנהגויות כפייתיות הן חלק מההתמודדות עם רמת החרדה המתמדת: אכילת יתר, נקיון כפייתי, התמכרות לתרופות. חרדות והתנהגויות כפייתיות אופייניות גם אצל הילדים.
הפגיעה החברתית אף היא משמעותית. המשפחה מתרחקת מכל קשר חברתי שעלול לחשוף את "סוד ההתמכרות". פעמים רבות הבושה מרחיקה אותם מלחפש מקורות תמיכה אחרים. הילדים חדלים להזמין חברים הביתה. המשפחה תגביל אתת התערותם החברתית של הילדים לכשיגדלו. הצמצום החברתי ותחושת הבדידות מקשים על כולם ומחבלים עוד יותר ביכולת ההורים להתפנות רגשית לטפל בילדיהם. הטיפול בילדים הופך פונקציונלי, כשבמקרים קשים ההזנחה הרגשית רבה. לעתים רבות המכור מנסה להחזיר לעצמו את הכח והמעמד המשפחתי ע"י בקורתיות, כוחניות, תוקפנות ואפילו התעללות. אנו נהיים עדים לתהליך הדרגתי של התמוטטות ערכים בסיסיים במשפחה וקלות ראש למקרים של אלימות פיזית, נפשית או מינית. כאמור הפגיעה היא רחבה הן תיפקודית, הן רגשית, הן חברתית, קוגניטיבית וערכית.
מערכת היחסים המשפחתית המתוארת מלמדת אותנו שלא ניתן להביא לגמילתו של המכור ולהפוך אותה לאורח חיים, בלא להכליל את כל בני המשפחה בטיפול. עלינו לדבר במושגים טיפוליים של גמילה מערכתית. הטיפול השכיח בארץ הואא עדיין טיפול שיקום וגמילה למכור עצמו. כשהמשפחה אינה לוקחת חלק בתהליך האתגרי של ההחלמה, היא אינה משנה אתת דפוסי האינטראקציה ששימרו את ההתמכרות ויכולים להוות תפקיד מכריע בשימורה של הגמילה. המשפחה ממשיכה להטות אנרגיה רגשית בטיפול במכור-הנקי, ממשיכה שלא לסמוך עליו, להנמיך את השפעתו ולהשאירו מרוחק. בת הזוג אינה מוותרת על המרכזיות המשפחתית אותה בנתה לעצמה. הפוטנציאל לחזרה לשיווי המשקל המוכר של ההתמכרות הוא רב. הטיפול המשפחתי הוא חשוב אף כטיפול מניעתי לילדים. זוהי אוכלוסייה החיה בסיכון גבוה וללא התערבות טיפולית יגדלו הללו להמשיך את מוטיב ההתמכרות ולהפכה ל"מורשת משפחתית" העוברת כחוט השני מדור לדור. בני הדור הצעיר ממשיכים להתמכר לסם כלשהו, או נישאים לבני זוג מכורים/נכים שבהם יצטרכו לטפל. הם יגדלו ילדים שיתמכרו או שימשיכו במשפחותיהם שלהם את אותן דינמיקות משפחתיות דומות המאפשרות לחזור שוב ושוב על דפוסים ותפקידים בעיתיים ועל חוויות לא פתורות המודחקות מעברם, ללא פתרון. הילדים הופכים להיות הנשאים של הבושה ויורשיה.
במסגרת הטיפול המשפחתי יוכלו כל בני המשפחה לבנות זהות משפחתית חדשה וליצור אלבום תמונות חדש, שאותם יישאו הם לראשונה למשפחה ולזוגיות שיבחרו בבגרותם.
הערה: לצורך המאמר בלבד תואר המכור כגבר וכראש המשפחה.
מאת: ליאורה גרינהאוס, מומחית בשיטת האימאגו לטיפול זוגי ומשפחתי