"הפוליטיים" "המאביסים" ו"המעצבים"- שלושה סגנונות הורות לנוער עם בעיית התמכרות, הנדרשים להתערבות – הקדמה

א) הקדמה

1. "המשפחה כשלם"- אופי ההתבוננות הרצוי על הבעיה בדרך לפתרון.
ישנם שני כיוונים מרכזיים בטיפול בנער עם קשיים ובמיוחד בנער עם בעיית התמכרות:
א. הטיפול הפרטני בנער.
ב. הטיפול המערכתי משפחתי (במקביל או ביחד עם הנער).

הגישה הרווחת של חלק גדול מהמערכות הטיפוליות והדמויות הטיפוליות היא להתרכז בטיפול בנער באופן פרטני.
משום מה קיימת הנטייה להצניע או להזניח את הטיפול במערכת ההורית-משפחתית. לפעמים זה נובע מטעמים טכניים – קושיי או אי יכולת לגייס את ההורים. לפעמים זה נובע מהעדר מודעות לחשיבות הטיפול ברכיב הזה לשם הפקת תוצאות.

זה יהיה לא נכון להתעלם מהעובדה שהנער תלוי במשפחתו ובהוריו:
טכנית – כספקי מקום המגורים ואמצעי הקיום, רגשית – כדמויות מפתח בחייו בעבר ובהווה, וחוקית – הם האפוטרופוסים שלו — הוא תחת אחריותם וסמכותם מכוח החוק.

לנער בדרך כלל אין את הבחירה לא להיות חלק מהמערך המשפחתי.
מכיוון שהנער הוא שייך, נוכח וגם כפוף למערכת ההורית-משפחתית, קיימת זיקה מובהקת בין הדינאמיקה בה הוא שרוי לביןן מצבו והתנהגותו. הנער הוא "תבנית נוף מולדתו". הוא חלק אינטגראלי ממערכת משפחתית חיה נושמת והוא אחד מתוצריה. הנער מושפע מאופייה, מיחסיה, חוקיה, בעיותיה ומצוקותיה.
חלק גדול ואולי מכריע מפעולותיו ומהתנהגותו של הנער הם תגובתיות – הם פועל יוצא של תגובתו לדינאמיקת היחסיםם המשפחתית ובייחוד יחסיו עם הוריו. זאת תהיה טעות להתעלם מכך.

יש להתייחס אל הנער ומשפחתו על פי התפיסה הרואה את המשפחה כמערכת,
"הקבוצה כשלם", "המשפחה כשלם". המשפחה היא כמו ישות, אורגניזם, יחידה פועלת ומתפקדת – עם זהות ואופי משלל עצמה. לכל איבר במערכת יש השפעה על המכלול, על ה"אורגניזם". ל"אורגניזם" ומצבו יש השפעה על כל איבר. קיימת תלות הדדית משפיעה ומושפעת. בתוך השלם מתפתחים נורמות, ערכים, תפקידים, דינאמיקות – שהם גם נובעים מהשלם וגם מזינים את המערכת כשלם.
נדרשת התערבות שתיצור שינוי בתשתית, במבנה היסוד, במכלול המשפחתי. נחוץ שינוי מערכתי שיגביר את ההסתברותת לתגובה אחרת מצד הנער ויקדם את הבראתו.

לפעמים ה"רצפה הביתית" נעשית באופן מקרי או יזום חלקלקה ובעלת שיפוע מדרדר.
הנער ה"רקדן" שינסה להיפרד מהתמכרותו ולחזור לרקוד את החיים – יחליק, ייפול ויודח שוב – כבר במוקדמות. הנער נולד אוו נועד לרקוד את ריקוד החיים על רצפה ביתית נכונה ומותאמת במידת האפשר.
המערכת הטיפולית צריכה לשפץ ולאזן את "השיפוע הביתי" המסוכן. היא אמורה לצמצם את כמות ה"ווקס" שעל הרצפה, כדיי למנוע "החלקות" ונפילות מיותרות.

2. ה"שימוש" בנער כפתרון למצוקות ההורים והמשפחה
מניסיוני בתחום כמטפל, אני יכול להעיד שקיימת דינאמיקה משפחתית שמתחזקת באופן לא מודע ולא מכוון את מצבו הבעייתי של הנער ואת נטייתו ההתמכרותית.
במשפחה של הנער המתמכר ישנה דינאמיקה קבוצתית-פסיכולוגית שתומכת לא בכוונה בכך שיהיה בתוכה גורם מכור ומסומם. קיים קשר צמוד בין אופי היחס ההורי לנער, לבין הקושי הגדול לפתור את בעיותיו.

הורים ומשפחות, כדי לשרוד – מפקידים חלק מהמועקה שלהם וחוסר שביעות הרצון שלהם אצל הנער.
הוא הופך להיות שק החבטות של האנרגיה הנפשית השלילית שמצטברת ומחפשת פורקן. להורים קיים צורך לשמר גורם שיכיל את הכעס והתסכול המשפחתי.
ההורים נוטים לשמר את הנער בתור ה"אובייקט הטיפולי"- האובייקט הקבוע הנדרש לטיפול ולתיקון. בהדרגה נבנית צנרתת סמויה קבועה ומוצקה- לתיעול קבוע של ההיבטים השליליים שבחיים. הנער הופך לאגן הניקוז של הפסולת הרגשית שהצטברה.

אין ספק שתפקיד ההורות בעידן הפוסט מודרני המורכב – הוא קשה ומסובך מאוד.
לפעמים הנער הופך לאמצעי המשפר את ההישרדות הפסיכולוגית ההורית בעידן הזה. ההורים מבחינתם עובדים עם תבניתת התייחסות שעובדת להם ושאיתה הם מרגישים נוח. זוהי תבנית שנותנת להם בטחון בין היתר, מכיוון שהם שולטים בה וכבר מיומנים בה.
זה ש"המפעל המשפחתי" עובד בצורה המוכרת להם – מעניק להם ביטחון ויציבות. בתוך ההוויה ההשרדותית בה הם שרויים,, המוטיבציה העיקרית שלהם היא לנסות ולשמר "שקט תעשייתי" והתנהלות צפויה ורציפה. הם רוצים לגרום למה שקרוי בפיזיקה "להתמד מצב" או "להתמד תנועה". היציבות נתמכת על ידי השימור של חלוקת התפקידים המסורתית, הידועה והקבועה.

התוצאה הבעייתית היא – העדר סיכוי לשינוי.
הנער בדרך כלל מאבחן באופן די מדויק את אופי ההתנהלות המשפחתית. הוא יודע שהסיכוי שתבנית המחשבה והפעולהה ההורית-משפחתית תשתנה – הוא נמוך מאוד. הוא יודע שהמשפחה וההורים ימצאו את הסיבה, את הרציונל להמשיך ולהתלונן עליו, להאביס אותו, לעצב אותו ו"להשתמש" בו. זה אחד הגורמים לכך שהוא ממשיך ואוחז בהתמכרותו.

המערכת המטפלת צריכה לפורר את הדינאמיקה המייצבת והמתחזקת את המצב הזה.
יש צורך לשנות את הדינאמיקה המשפחתית כדי שתשתנה התנהגות הנער. ללא הכוונה אינטנסיבית של ההורים, ללא עיצוב מחדש של התרבות, של הכללים והתפקידים במשפחה (באופן המותאם לעידן הפוסט מודרני) – קשה להאמין שייווצר שינוי שיחזיק מעמד.

3. תפיסות וגישות הוריות שגויות – ביחס לפתרון בעיית ההתמכרות.
(הטיפול בנער ב"נוהל המוסך")
ההורים המנסים להתמודד עם נער עם בעיות ובייחוד בעיית ההתמכרות – סובלים מהנחות יסוד שגויות, ומגישות לא אפקטיביות.

א. ההורים אינם מזהים את מצבו של הנער כקשור ומושפע מהדינאמיקה הביתית העכשווית.
הלחץ בו ההורים שרויים אינו מאפשר להם לזהות את לחצי הנער כלחצים השונים מלחציהם. הם מתקשים להבין את מקור הלחץ ולהזדהות עם תוצאת השפעתו על הנער. ההורים באופן לא מודע, עסוקים בלטפל בלחץ שנוצר אצלם כתוצאה ממצבו של הנער, ופחות במצבו של הנער ובלחציו האמיתיים.
למעשה הם ממוקדים יותר בלצמצם את המצוקה ההורית שלהם שנוצרה מהמצב שהתהווה, וכן למזער את ה"עדות"" לכישלונם. הם מנסים לעזור לעצמם להשתחרר מתחושתם הרעה נוכח התנהגותו ומעשיו של הנער. אין ספק שבדרך זו הם אינם עוזרים לו להיחלץ ממצבו.

הם נעשים עיוורים לסיבות הקשורות בדינאמיקה המשפחתית ובהכרח לטפל בהם.
מבחינתם עיקר פתרון הלחץ הוא לדעת שהנער מטופל, מתפקד, ונפרד מהתמכרותו. הם אינם מודעים לכך שנדרש מהםם "רה-ארגון" בממלכה ההורית-משפחתית. מבחינתם מעורבותם אינה כוללת את הצורך להתבונן ביחסי היסוד, ולשנות את תנאי היסוד שהם יצרו לילדם בבית. הם אינם מודעים לכך שיש צורך לעצב מחדש היבטים שלהורים יש למעשה שליטה מסוימת עליהם כגון:
גבולות, אופי היחסים, היתרים, תנאי חיים, אוטונומיה, אופני התערבות וכו'.
כך למעשה הם מקדמים פתרון הרבה פחות מהנדרש ומהאפשרי.

ב. ההורים נוטים לטפל בנער המתמכר – על פי נוהל "הטיפול במוסך".
המעורבות ההורית עסוקה בעיקר בחיבורו של הנער המתמכר לגורם הטיפולי הראוי. המערכת ההורית עסוקה בהפקדתו– בהשמתו- במקום הטיפולי הראוי והנכון. המודל הטיפולי שההורים מאמצים אותו – קרוב לפנטזיה של "טיפול במוסך".
הנטייה שלהם היא לשלוח את הנער לטיפול – וצפות לקבל אותו מתוקן. זהו אותו סוג של דינאמיקת יחסים שמתקיימתת כשהרכב נשלח למוסך.
רותי רק – המנהלת המקצועית של אל סם, קוראת לזה – ההורים ששולחים את ילדם לטיפול עשרת אלפים אצל המטפלל "המוסכניק המורשה". מבחינת ההורים תפקידם הוא לתאם – להפנות – ולשלוח. להשקפתם "תיקון" הנער הוא בידי המטפל "המומחה".
תפקידו של המטפל – לתקן את המקולקל והנשחק (פלגים, פלטינות, שמן גיר, פילטר אויר וכו').  הוא אמור להחזיר את הנערר מתוקן (נטול התמכרות) ומוכן לתפקוד (או ל"שימוש") משפחתי המשכי. הפנטזיה היא ש"המומחה" ולא ההורה יעשה את השינוי.

ההורים אינם מתמקמים כחלק מהמערכת המשתלבת באופן פעיל בתהליך ה"תיקון".
ההורה אינו מזהה את עצמו כמנוף חשוב לשינוי. למעשה ההורה הוא אולי המנוף החשוב ביותר והוא נזקק בעצמו לטיפול.
ההורה נזקק לשינוי ולהכוונה – לטיפול וכיוון "ראש מנוע" בדרך להבראת בנו.
בפועל, מבחינת ההורה, מושא ההשתנות והתיקון האחד והיחיד הוא – הנער המתמכר.

4. ההכרח שבגיוס ההורים לתהליך ההבראה הכולל.
לפעמים ישנה חשיבות קריטית לשותפות פעילה של ההורים בתהליך.
לנער המתמכר והמכור יש מוטיבציה נמוכה להשתתף בטיפול. הוא בהתמכרותו כבר יצר סוג של "פתרון" לבעייתו, לכן הואא בדרך כלל מסרב לשתף פעולה.

לפעמים הדרך הכמעט יחידה שנותרה היא התערבות מערכתית.
לעיתים, כדי לסיים את ההתמכרות – הפתרון טמון בהתערבות מובנית ויזומה. כאן השינוי מותנה בניהול נבון ומושכל שלל התהליך.

זהו תהליך שדורש שינוי מהותי ביחס של ההורים לנער ובמקביל- הצבת גבולות נחרצים במקום הנכון ובאופן הנכון.
אם אין שיתוף פעולה מהנער, עדיין תהליך השינוי וההבראה אפשרי שיתרחש ע"י הגורמים שנמצאים בקרבתו ומעונייניםם בשינוי. לפעמים היחידים שיכולים לטפל במצב ולנהל אותו, הם ההורים.
הם אלה שנמצאים איתו בדרך כלל במגע, והוא תלוי בהם בצורה זו או אחרת.

ההורים יכולים להיעזר בייעוץ ובהכוונה של המטפל.
בעזרתו הם יכולים ליצור את השינויים התרבותיים, התקשורתיים והטכניים הנדרשים. באמצעותו הם יכולים ליצור- תוכניתת התערבות מובנית. לכן ישנה חשיבות עצומה לגיוס ההורים לתהליך ולהפיכתם לצוות אפקטיבי ומתפקד.

ישנם מקרים מסוימים בהם אפשרי תהליך טיפולי לנער שהוא "כפוי" בחלקו.
זה קורה תחת סמכות החוק (באמצעות קצין מבחן) או תחת השפעת הסמכות ההורית או הבית ספרית.
במקרים האלה – למרות שהתהליך הטיפולי מתרחש – זה לא אפקטיבי וגם לא הוגן ליצור שינוי רק ברכיב מערכתי אחד — הנער. קיים הכרח לקדם שינוי או לדרוש שינוי ברכיבים הנוספים מתוך השלם (הורים, משפחה וכו').

חלק שני: שלושה דגמי יסוד של הורות לנער מתמכר  

קיימים כל מיני סגנונות הורות הפוגמים ביכולת להביא את הנער לסיום התמכרותו.
תנאי היסוד הפיזיים ובייחוד המנטאליים שהם יוצרים, אינם תואמים את הצרכים הבסיסיים שלל הנער היום, והם גורמים לתעוקה בלתי נסבלת.

במהלך עבודתי נחשפתי בעיקר לשלושה דגמי יסוד אופייניים של הורות לנער עם בעיות ועם בעיית ההתמכרות. לדגמי ההורות הללו יש הנחות יסוד ודינאמיקה מאפיינת. ראוי לדעת לזהות אותם ולהכיר את מאפייניהם. מה שמשותף לשלושתם הוא: חוסר אפקטיביות מדהימה בדרך לפתרון בעיות הנוער, התמחות בהצבת גבולות פיקטיביים, ועיסוק במימוש יעדים הקשורים בעיקר לצרכים הוריים.
כמובן שבפועל קיימים מודלים שונים של הורות המורכבים מקומבינציות של שלושת הטיפוסיםם במינונים שונים.

לצורך הדיון וההמחשה אני אדון בכל אחד מהם בנפרד:
1. ההורים עם הדפוס הפוליטי ("ההורים הפוליטיים")
2. ההורים עם הדפוס המאביס ("ההורים המאביסים")
3. ההורים עם הדפוס המעצב ("ההורים המעצבים")

1. ההורים עם הדפוס הפוליטי ("הפוליטיים")
העיסוק העיקרי של ההורים הפוליטיים הוא בנושאי הכוח והשליטה במערך הזוגי-משפחתי.
ההורים הפוליטיים משתמשים בנער כאמצעי במאבק על הכוח והשליטה.
הנושא האמיתי במוקד ההתרחשות הוא מערכת היחסים בין בני הזוג. הם עסוקים בהתמקמות, בבעלות על סמכויות,, בהיררכיה המעמדית ובחלוקת הכוח הפוליטי.

השאלות שמעסיקות אותם הן: מי מהם יוביל, מי יכוון, מי ישלוט ?
עיקר ההתנהלות של ההורים ביחס לילד קשורה לצורך להחליש או לנטרל באמצעותו את הכוח של ההורה השני. המטרה היאא למנוע את עליונותו של ההורה השני. הם רוצים להשיג יתרונות במלחמת המעמדות הקבועה בין ההורים.

אסטרטגיית היסוד של ההורים הפוליטיים היא בעיקר תמיכה בנער בנקודה שבה ההורה השני מתמודד איתו.
ההורה יוצר תמיכה בנער כשההורה השני מתייצב למול מעשיו או התנהגותו. החשש הוא שההורה המתנגד לנער עלולל להתנצח, לנצח – ולהראות כשולט. להראות כמי שצובר כוח ומנהל את העניינים.

אצל ההורים הפוליטיים ההתמודדות בין ההורים הופכת ללא ישירה.
ביטוי ההתנגדות זה לזו הוא בדרך כלל עקיף – דרך מתן לגיטימציה לנער ולהתנהגותו באופן גלוי או סמוי.
ההורה מתיש את כוחו של ההורה השני בכך שבמסגרת המחלוקות הוא כורת ברית סמויה עם הנער בנושא נתון או בעיתויי נתון. הוא מזין את הנער בתמיכה ומאפשר למאבק להתנהל ללא סיום. ההורה הנאבק מתיש את כוחו מול הנער, וההורה המגבה זוכה בקרב בנקודות.

הנער הופך למעין שליחו של ההורה, סוכן סמוי לרגע, חייל בשורות צבא המלחמה של ההורה בהורה השני.
ההורים פשוט גררו את מלחמתם לזירה חדשה. המאבק במקום שיהיה ישיר וענייני – נעשה עקיף באמצעות שליח או גורםם ייצוגי. הנער מייצג את המחאה וההתנגדות של בן זוג נגד השני. הנער הופך לכלי על לוח השחמט המשפחתי. בתוך "מאזן האימה" ההורי הוא מגלם אמצעי במאבק לשיפור עמדות וקידום אינטרסים.

ההורים פעמים רבות מתחלפים באופן ההתמקמות שלהם למול הנער, על פי הנושא הנידון או על פי אינטרס השליטה הנקודתי, עכשווי.
לעיתים מתרחש אצל ההורים היפוך עמדות כשיש צורך מידי "לתת קונטרה", או כאשר מתחלף הנושא שעומד על הפרק. אזז אפשר לראות אצלם מעבר בולט מתובענות לוותרנות, ולהפך.

לדוגמא: אימא "תתחרפן" ו"תשתגע" כל פעם שיש אי השקעה, או ירידה בלימודים – ותוותר ותתמוך בילד בנושאים אחרים.
אבא יגלה נוקשות ודרשנות בנושאי עבודה. הוא חושב שהילד אמור לעבוד ולהרוויח את דמי הכיס. מבחינתו – במיוחד בימיי החופש, הילד חייב למצוא עבודה כלשהי כדי לפתח הרגלי חיים בריאים. הוא כמובן יוותר ויתמוך בילד בנושאים אחרים ובייחודד בנושאים שאימא מתנגדת להם.

לפעמים הנער מצליח לתמרן לא רע בין הדרישות השונות.
אולם דבר אחד ברור: נפשו ללא ספק נשחקת מהצורך להיות עסוק בתמרונים אינסופיים. בכל התרחשות הוא צריך לקרואא היטב את המתרחש כדי להתארגן נכון מול "המתקפה ההורית" שהיא מורכבת, מתעתעת, מבלבלת, ולא באמת עסוקה בו.

אצל ה"פוליטיים" בגישתם, ישנה סתירה מבלבלת. יש חוסר אחידות וחוסר יציבות ביחס לילד או ביחס לנושא הנידון.
ישנה אימפוטנציה הורית בדרך להפקת תוצאות למול הנער ובייחוד נער עם בעיית התמכרות. המאבק הקבוע בין ההוריםם ושאיפתם לצבירת כוח ולאיזון הכוח – מנטרל את יכולתם ליצור גבול אפקטיבי. השיקול ההורי העוסק בהצבת גבול – הופך להיות תלוי אינטרס ותלוי מצב.

הגבולות – נוצרים ונאכפים עפ"י הגחמה ההורית.
הם עסוקים יותר בהתנצחות הזוגית מאשר בטיפול אחראי בנער ובמצבו. אי ההסכמה בין ההורים מנייד את הגבולות עפ"יי האינטרסים ההוריים.
כך נוצרים – "הגבולות הנודדים" בנושאים שונים כמו: ניקיונות, מטלות ביתיות ,זמני חזרה, בילויים, שיעורים וכו'.
הגבולות שנוצרים במשפחה הם דינאמיים, מבולבלים, משתנים – תלויי ההורה הדובר ומצבו – ובדרך כלל לא נאכפים.

ההדגשים ההוריים הסותרים גורמים ל"בריחת אוויר" מהמערכת – אם להשתמש במושג האהוב על ד"ר חיים עומר. בריחת האוויר גורמת לירידת ה"לחץ" שהוא חשוב וחיוני ליציבות המערכת. הלחץ (במקום שנחוץ שיהיה בו לחץ)- הופך לפיקטיבי, וסמכות ההורים נשחקת.

ברוב הפעמים ההורים הופכים ל"כוח של נאט"ו": NATO – No Action Talk Only
"נשיאים ורוח וגשם אין". כלומר- דיבורים ללא מעשים, חוקים ללא שיניים, הטרדות מילוליות חסרות מכוונות למימוש, אוו בעלות מימוש לא עקבי.
ההורים הפוליטיים יעשו כמעט הכול כדי שלא יקרה כלום.
הם פשוט עסוקים בקרב "הורדות ידיים".

לסיכום:

• ההורים הפוליטיים עסוקים במאבקי כוח ושליטה בזוגיות ובמשפחה והם משתמשים בנער כאמצעי בניהול המאבק ביניהם.
• הנער משמש ככלי משחק ייצוגי על לוח השחמט הפוליטי-משפחתי.
• המודל הפוליטי הוא מודל אימפוטנטי וחסר אפקטיביות ביחס לפתרון בעיות הנער.
• הגבולות ההוריים הם "גבולות נודדים"-משתנים ובלתי יציבים. הם מתהווים כתוצר לוואי של ההתנצחות הזוגית, במקום להוות נגזרת משמעותית של טיפול אחראי בנער ובמצבו.

יש צורך אדיר לשנות את הדפוס הפוליטי בדרך להבראת הנער.

2. ההורים עם הדפוס המאביס ("המאביסים")
ההורים המאביסים מאמינים בהכשרות יסוד מרובות לילדם כבר מגיל צעיר.
הם מאמינים בטיפול מאסיבי ויסודי בכל דבר המוגדר על ידם כבעיה. מאפיינת אותם השקעה עצומה וחסרת הבחנה בילדם.. הם ניזונים מרגשות אשמה הוריים בסיסיים, ומחפים עליהם דרך עשייה מרובה ו"הזנה" מרובה.

ההורים עסוקים בטיפוח ובהאבסה מתמדת של ילדם בשלל חוגים, טיפולים ופעילויות מקדמות ומעשירות.
יש להם מוכנות אדירה לקחת את הילד לכל אבחון, חוג או תרפיה, שנראה להם שיכול לקדם אותו בדרך לפיתוחו ולפתרוןן בעיותיו.
הילד יחווה המון פעילויות כגון: ג'ודו, רכיבה טיפולית על סוסים, חוגי העשרה בנושא המחשב, טיפול בשיטת אלבאום, טיפולל באומנות, טיפול פסיכולוגי הוליסטי, אבחון וטיפול אצל מומחה לפסיכיאטריה, ד"ר בלנק, רייקי, הילינג ועוד ועוד.
הם ישלחו את הילד לגן המונטסורי, לביה"ס הדמוקרטי ולתיכון אקסטרני. הילד יקבל המון מורים פרטיים. אימא לא תתעצלל ותכין איתו שיעורים, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא.

ה"מאביסים" הם דמויות מובהקות המגשימות את המושג השכיח מתחום ההתמכרויות-
הקו-דפנדנסי (co-dependency) – התלות ההדדית בין הנער להוריו.
הבן שלהם מכור – תלוי בהתמכרותו.
ההורים מכורים לתפקידם כמטפלים, ולטיפול בו.
ההורים תלויים כמעט לחלוטין בעמדתם כמטפלים. זוהי משימת חיים בעבורם. הם נוטים לעסוק בנער ובבעיותיו באופןן אובססיבי. כמובן שלצורך מימוש ייעודם הם נעזרים בים של גורמים טיפוליים ומבחינתם- "כל המרבה הרי זה משובח".

יש להם דרך מיוחדת להשתמש בגורמים הטיפוליים.
ניתן להגדיר את סגנון ה"שימוש" שלהם כסגנון ה"טיפול במוסך". הם משתמשים בטיפול המוצע עפ"י "פנטזיית המוסך":
הפקדת הנער לטיפול – וקבלתו מתוקן ו"פנוי להובלה"(לפירוט ראה ב"הקדמה").

מבחינתם לילד יש בעיה – הילד הוא הבעייתי.
הם יעשו הכול כדי לדאוג לכך שהוא יטופל ויבריא. לכן הם שולחים אותו לריפוי, לתיקון – במקומות שהכי ראוי שיעשה בוו התיקון. מבחינתם הילד הוא האובייקט הטיפולי, הוא מושא ההשתנות והוא חייב להשתנות. הם אינם רואים שיש קשר או זיקה בין התנהגותם, ובייחוד התנהגותם בהווה- לבין מצבו של הילד.

ה"מאביסים" יתנו לילדם את הכול חוץ משני דברים:
א. את המוכנות שלהם להשתנות.
ב. את המוכנות שלהם להרפות.

קאופמן בספרו "פסיכותרפיה של מתמכרים" אומר שההורים הללו יעשו הכול למען ילדיהם המכורים מלבד להניח אותם לנפשם.
ההורים הללו מכורים להתמודדות עם המצב באמצעות פעלתנות אקטיבית. הם תלויים לגמרי בעמדתם כ"מטפלים". מתפתחתת אצלם משאלה לא מודעת להנצחת מצבו של הילד כאובייקט לטיפול. הם כמובן רוצים שהוא "יבריא" אבל שיישאר בתפקיד המיועד, כאובייקט המטופל- הנזקק לטיפול.

מתוך כך ההורים בעצם עסוקים בלשמר מבנה מסוים וקבוע של תפקידים ויחסים:
ההורה הוא המטפל והנער הוא המטופל. יש מושיע ויש נושע, יש מתקן ויש מקולקל, יש מעניק ויש נזקק. האבחנה הנוקשהה והדיכוטומית הזו מעניקה להם סדר, משמעות ויציבות בחייהם. האבחנה הנוקשה הזאת גורמת להם פעמים רבות לא להיות ערים לצרכים האמיתיים של הנער.

בפועל הם יותר מחוברים לצרכים של עצמם, מבלי שהם מודעים לכך.
הם מאד מחוברים בין היתר לצורך שלהם להיות בפוזיציה חיובית ומוערכת. להיות בפוזיציה האחראית וההומאנית של ההוריםם – הנותנים, המעניקים, המטפחים והעוזרים. הם עסוקים בלהגשים את משאלתם להיות בעמדה פטרונית, מוסרית, טהורה וצודקת עד כמה שאפשר. להיות בעמדת ההורה הטוב והמיטיב. להיות תחת הדימוי של ה"נדיב הידוע", הספונסר בעל לב הזהב. יש להם עיסוק קבוע בפיתוח הדימוי החיובי שלהם בעיני עצמם ובעיני הסביבה. התמסרותם לילדם – לגורם הבעייתי הקבוע – גוררת אחריה מידה רבה של הזדהות ואמפטיה מהסביבה על ה"תיק" הקשה שנפל עליהם ועל השקעתם יוצאת הדופן בו. הם יגידו לרוב (והסביבה תאשר את זה):
"מה לא עשינו כדי לעזור לילד שלנו?" "הרי אין דבר שלא נתנו לו…!"

הבעיה היא שאופן ההתארגנות של "ההורים המאביסים" היא בעצם מנגנון הגנה.
חלק עיקרי מהישרדותם הפסיכולוגית קשורה לכך שיש בחייהם גורם הנדרש באופן קבוע לתשומת לב, דאגה, לטיפולל ולהתייחסות. חלק מהיציבות הזוגית נשענת על כך שקיים גורם קבוע המוגדר כבעייתי. אני מעיז להגדיר שהוא גם לפעמים מטופח כגורם הבעייתי. כך הוא יוצר צורך ברור וקבוע לאחדות הורית, לשיתוף פעולה ולהשקעה משותפת – ובכך הוא משמר את ההישרדות ההורית-משפחתית. הנער הופך להיות נקודת החיבור הכי משמעותית בין ההורים. זה כאילו שההורים כרתו ביניהם ברית סמויה ולא מודעת לשמר את יציבות המשפחה והקשר הזוגי באמצעות הנער והטיפול בו. כך הם יכולים לא לפתוח ולא לפתור את הקשיים והבעיות ביחסיהם.

הנער בעצם ניזוק מהתפקיד שנתנו לו.
הוא לא מצליח להיות הוא עצמו ולפתח זהות אוטנטית. הוא מתומרן על ידי ההורים למימוש התפקיד המערכתי שלו. הוא הופךך להיות באופן סמוי הקונטיינר, אגן הניקוז של מערכת הצרכים ההורית.
הנער הוא ה"חולה המזוהה" (I.P.). העיסוק בו מהווה דרך מילוט מעיסוק בבעיות ובמחלות הזוג והמשפחה. חלק מכריעע מהקשיים והבעיות מושלכים עליו. הוא מזוהה כגורם החולה, המחבל והמפריע – להתפתחות התקינה ולתפקוד התקין של ההורים והמשפחה.

למעשה הנער הוא קורבן. הוא השעיר לעזאזל. הוא השה לעולה על מזבח היציבות המשפחתית.
הוא כזה, רק שאף אחד לא רוצה להכיר בכך. ההורים המאביסים באופן לא מודע מונעים את הבראתו של הנער, ומתחזקיםם אותו בתפקיד האובייקט המטופל.
האמת היא שהבראתו של הנער קשורה בדיוק להפיכתו מ"אובייקט טיפולי"- לגורם עצמאי אוטונומי ובעל עצמיות. לרוע המזלל ההורים לא יכולים לאפשר זאת. הם אינם מסוגלים לראות את המצב לאשורו, להכיר בו וליצור את השינוי המתבקש. מנגנון ההכחשה ההורי המאסיבי – עובד שעות נוספות. הוא פיתח עמידות בלתי ניתנת לערעור. הנער בתפקיד שקיבל הוא בעצם לא בתפקיד הנושע אלא המושיע.

צריך לומר שההורים לא באמת רוצים שהוא יפגע וידרדר.
הפנטזיה שלהם היא שהוא אכן לא יתמוטט. שהוא ייפתח עמידות ברמה כזאת שתאפשר ל"מפעל המשפחתי" להמשיךך ולתפקד.
וכאן טמון המלכוד. כדי לשאת את התפקיד- לנער אין ברירה אלא "להתמכר","לסמם" את עצמו בצורה זו או אחרת. אחרת הואא עלול לצאת מדעתו.
גם ההורים במלכוד. ההתמסרות העצומה שלהם לטיפול, הדאגה הצמודה והקבועה לנער, ובייחוד לנער המכור- לא מותיריםם להם שום פנאי או מרחב להתבוננות ולהכרה במאפיינים המזינים ומשמרים את המצב הזה.

ההורים המאביסים מתבוננים על המצב דרך משקפיים סלקטיביות ומעוותות.
אצל הגורמים הטיפוליים (אם ההורים מוכנים להיות חלק מעשי בטיפול) הם ישקיעו המון דיבור ומחשבה על "נפלאות" העברר וחקר העבר. הם יציגו אוסף של נתונים התפתחותיים ותובנות פסיכולוגיסטיות אפשריות. הם יחטטו בעבר כדי להעלות באוב את "האירוע הדרמטי" שגרם להתדרדרותו. הם יתאמצו מאוד לפענח את שגיאותיהם בעבר ויכו על "חטאי" העבר.

הם "יכו על חטא" על כך שבעבר הם השקיעו יותר זמן באח שלו מכיוון שהנ"ל סובל מלקויות למידה. הם כמובן יצביעו על המשבר שפקד אותו עקב המעבר שעשתה המשפחה מטבריה לגדרה. הם יספרו על הקשר הטוב שהיה לו עם הסבתא שנפטרה לפני 4 שנים. הם יספרו על הנקע שקיבל במשחק כדורגל בכיתה ג' שגרם לו לפרוש מכמה שיעורי קפוארה ולהפסיד את הטיול השנתי.
הם ישלפו וילבנו כל ממצא ארכיאולוגי או היסטורי. הם יצטטו כל מיני סימפטומים מובהקים מאסופת האבחונים שעשו לו עדד היום. הם ישאלו "איזה עוד טיפול הם צריכים לתת לו כדי שייפתר מרגשי הנחיתות, מהדימוי הנמוך, מההדחקות, מהקומפלקסים ומהתסביכים שלו?"

מבחינתם, אחרי ההשקעה העצומה שהשקיעו בו, המבנה הפיזי ובייחוד המנטאלי שנוצר בבית בהווה – הוא נתון קבוע ולא בר התייחסות או שינוי.
ההורים לא יהיו מוכנים לראות מה הקשר בין הניהול הנוכחי של חייהם לבין הקושי של ילדם לפתור את בעיותיו ואתת התמכרותו.
דווקא ההווה החשוב- הוא מוכחש ומודחק, הוא לא לדיון ולא לדיאלוג.

ההורים המאביסים ימשיכו את המסע המטורף לחיפוש אחר הטיפול או המטפל האולטימטיבי שיפתור את הנער מבעיותיו.
הם יעשו את כל המניפולציות האפשריות כדי שהם לא יהיו נושאי הדיון, כדי שהם לא יהפכו לאובייקט להתבוננות לחקירה ולהכוונה. הם מאוד יתאמצו לדאוג שלא לסדוק את הדימוי החיובי שלהם כצמד מל"ו הצדיקים- בעיני עצמם ובעיני הסביבה.
הם יעשו הכול כדי להבטיח שלא יקרה כלום – שלא יתרחש שום שינוי במבנה חייהם, גישתם ועמדותיהם. האמת היא שהם לאא באמת רוצים עזרה. הם רוצים שמשהו יעזור להם לעצב את ילדם באופן שישרת אותם ואת צרכיהם. הם כבר צחצחו ומרקו את מצפונם בעשייה המופרזת שלהם.

מבחינתם ההשקעה העצומה (וחסרת ההבחנה) שלהם, נתינת ההאבסה, והדאגה הבלתי פוסקת לילדם ולמצבו – מנקה אותם לחלוטין מכל חשד לשותפות ב"עסק הביש".
הם באים לתהליך הטיפולי- לכאורה. למעשה הם באים לטיפול עם תבנית מסודרת של תובנות על הנער ומצבו.
הם יהיו מוכנים להיחשף לתובנות חדשות אם הללו יישארו באגף התיאורטי של החיים. כל עוד התובנות הללו לא יהיו "תובנותת לפעולה". כל עוד לתובנות לא תהיה נגזרת מעשית המחייבת אותם בשינוי מעשי. להגעתם לטיפול יש מרכיב ייצוגי דימויי יחצנ"י – יותר מאשר רצון כנה לפיתרון. המפגש עם הגורם הטיפולי הוא סוג של טקס שבא להוכיח את דאגתם ומסירותם.

ה"מאביסים" כבר הגדירו את הבעיה במונחים של פיתרון. הפיתרון ברור וידוע:
הנער צריך לעבור טיפול, להיפתח, להיחשף, להשתנות, להתבגר ולהפסיק את התמכרותו.

לסיכום:

• ההורים ה"מאביסים" מאביסים את ילדם בטיפולים ופעילויות באופן מוגזם, מרובה אבחונים וחסר הבחנה.
• הם ניזונים מריגשות אשמה ומחפים עליהם דרך השקעת יתר והזנה מרובה.
• הבן שלהם כנראה מכור – והם מכורים לטיפול בו ולתפקידם כמטפלים.
• השימוש המרובה שלהם בגורמים הטיפוליים הוא על פי "נוהל הטיפול במוסך": שלח לתיקון – וקבל מתוקן. הם אינם מזהים את מעורבותם והשתנותם כקריטיים בדרך לפיתרון.
• האוריינטציה הניתוחית שלהם היא היסטורית-ארכיאולוגית. היא קשורה לניתוח העבר ואינה עסוקה בהתבוננות ובשינוי אופן התנהלותם בהווה.
• הם עיוורים לקשר בין דינאמיקת היחסים המשפחתית שנבנתה ופועלת בהווה – לבין בעיית ההתמכרות של הנער.
• מבחינתם הילד הוא הבעייתי-והוא האובייקט לטיפול מעתה ועד עולם. הם עסוקים בפיתוח הדימוי החיובי שלהם ומשמרים לשם כך באדיקות את חלוקת התפקידים הברורה שיצרו.

בדרך להבראת הנוער- חובה לטפל במנגנון ההורי הבעייתי הזה של "ההורים המאביסים".

3.ההורים עם הדפוס המעצב ("ההורים המעצבים")
להורים המעצבים יש דגם מוצק של ילדם כמוצר מוגמר. יש להם וויז'ן (vision), חזון, תמונה עתידית נשאפת של בנם.
הם מגלים מחויבות גדולה לוויז'ן הזה, והם משווקים אותו בכל נקודת מפגש.
ההורים באופן תדיר מציגים או מעמתים את הנער עם הדגם האלטרנטיבי הרצוי והנשאף. גישתם לרוב היא בעלת גמישותת נמוכה. ההורים מאמינים ב"אקטיביזם חינוכי". הם מאמינים בהורות אקטיבית יוזמת, מחנכת, מטיפה ומעצבת. המסרים מועברים באופן מילולי ובלתי מילולי.
זוהי הורות שבה לפחות אחד מבני הזוג הוא בעל נוכחות יתר או מעורבות יתר בחיי הנער. להורים המעצבים יש נטייה לנוכחותת הורית מועצמת ובדרך כלל מוגזמת.

הם מרשים לעצמם מידה רבה של פולשנות מנטאלית בתוך אופיו, חייו והתנהלותו של הנער.
אצל ההורים המעצבים ישנה לכאורה לגיטימציה לספרציה- להפרדות, להתנהלות עצמאית נפרדת של הנער. לפעמים זה עומדד בניגוד למשאלתם – אך המציאות המודרנית לא מותירה להם ברירה.
יחד עם זאת, כמובן שאין הם נותנים לגיטימציה לאינדיבידואציה – לגיבוש של זהות אינדיבידואלית יחידנית ועצמאית.

לנער יש אפשרות לעצמאות מעשית מסוימת, אך יש לו לגיטימציה נמוכה מאוד לגיבוש של עצמיות.
הנער יקבל אולי אישור חלקי לכך, אם עצמיותו תעלה בקנה אחד עם המודל ההורי הנשאף.
ההורים ה"מעצבים" אינם מאפשרים לתהליך החשוב הזה להתרחש. הם רוצים להבטיח מראש עד כמה שזה ניתן, ש"המוצרר המוגמר" לא יסטה מדרכם ומחזונם. הם משמרים את מדיניות "כף הרגל בדלת". טביעת הרגל ההורית מורגשת בתוך מתחמו הנפשי של הנער. כך הוא לא יוכל לסגור מפניהם את דלתות נפשו. כך הוא לא יכול להיפרד מהם באופן פסיכולוגי ולבנות את זהותו באופן עצמאי.

ההורים כלל אינם מכבדים את צורך הנער באוטונומיה מנטאלית.
הם לא מאפשרים לנער מרחב אוטונומי פסיכולוגי אמיתי- ואינם מוצאים כל פגם בגישתם.
כדי להמשיך את מלאכת העיצוב והבקרה, יש להם נטייה מופרזת להתערב במתרחש. הם דורשים ממנו שקיפות של עמדותת ופעולות. ברגע שהם חשים שהנער מתחיל לגבש מתחם נפשי ורעיוני נפרד השונה מהקו ההורי – הם יוצאים למתקפת מנע.
הם יוצאים למסע מנטאלי מאסיבי, חודרני- לנפש הילד. הכלי המרכזי שלהם הוא דברת מרובה ולוחצת. הנוער קורא להם– ההורים ש"חופרים", ההורים ש"קודחים". אלו הורים שעובדים בטכניקות של "קונגו" (פטיש אויר חשמלי גדול לקידוח בסלעים ובאספלט) ובאינטנסיביות של נקר (מן ציפור) על ספידים. ה"טחינה" ההורית (מלשון לטחון) מורגשת, מטרידה ומשפיעה.

הנער מרגיש לעיתים למול הוריו כמו קוביית סוכר בתוך כוס מים.
הוא מנסה להחזיק את פרודות זהותו שהצליח לגבש, אך עוצמת ה"מים" ההוריים ואופיים הממוסס, הופך את המשימה לבלתיי אפשרית כמעט.

כדי להצליח במשימתם העיצובית ההורים מפתחים נוקשות מנטאלית והתנהגות בעלת מאפיינים אובססיביים.
בלי הנוקשות הזאת הם עוד עלולים להזדהות עם גחמותיו של הילד ולהיכשל במשימתם. הם מציידים את עצמם במערך נפשיי אנטגוניסטי קבוע למול המודל המצוי – למול אופן החשיבה וההתנהלות של הנער. ההורים נמצאים במאבק שיווקי קבוע, גלוי או סמוי, למול דרכו של הנער.

אופיו של המאבק ההורי הוא יותר רעיוני ופחות פיזי מעשי.
המאמץ שלהם הוא לעצב אצלו את התבנית התפיסתית האידיאולוגית הרצויה. הם נמנעים בדרך כלל מרדיפה ומאכיפהה במתחמי התנהלות שלו, שאין להם נגישות ישירה אליהם. הם הרבה פחות עסוקים בלמנוע ממנו מלהגיע למקום זה או אחר או מלהיפגש עם דמות זו או אחרת. הם מכירים בכך שבמציאות המודרנית מתחמי הפעילות הם שונים ועקב כך הם אינם יכולים לבצע בקרה פיזית צמודה.

הם מצאו אפיק אלטרנטיבי ליצירת השפעה ולעיצוב.
הם מתעמתים איתו ומנסים להפנים בתוכו – תבנית מחשבה מנטאלית. הם מתקינים בנפשו תוכנה שהוא אמור להפנים בין אםם ברצון ובין אם בששון. אם ההתקנה הגלויה מסובכת – הם יטמיעו "סוס טרויאני". התהליך הזה קורה מהרגע שהנער נחשף לנוכחות ההורית. מהרגע שהוא נכנס לבועת ההשפעה שלהם- מתחילה הסוציאליזציה האינטנסיבית.

ההורים המעצבים שואפים לסטריליזציה קבועה ויסודית של המרחב הפיזי והתודעתי.
הם מאמינים שגישה זו תבטיח העדר התפתחותם של "חיידקים" מזן שאינו רצוי מבחינתם.
הם עובדים עם אקונומיקה מנטאלית לחיטוי אפיקי חשיבה מוטעים. הם להוטים אחר ניקיונות נפשיים בסגנון טרום- פסח. הםם אינם מאמינים ב"לשחרר את החבל" ובעיקר במישור התפיסתי.

כל סממן אנטי נורמטיבי, או שאינו בהלימה עם המודל ההורי – מחויב בטיפול.
הם עסוקים בלקחת מקדמי ביטחון באופן קבוע. מבחינתם הדברה מוקדמת תפגע בסיכוי להתפשטות מחלת העצמאות ובייחוד "מחלת העצמיות".
כל פירסינג באוזן הוא סממן לסטייה בעייתית הנדרשת לתיקון הכרחי. הם רואים באקט הזה שער כניסה לעולם העברייני.
שיער עם רסטות הוא יציאה לתרבות רעה. כל טיפול קיצוני בשיער זו עדות להתחברות בלתי הפיכה לעולם של חומרים פסיכוו אקטיביים מסוכנים, וכו' וכו'…

פעמים רבות אין ביכולתם לכפות על הנער לשנות את ה"עיצוב המחודש" שהוא יצר – אך אין זה מרפה את ידיהם.
"תשדירי השירות" המגנים שלהם ימשיכו להיות מוקרנים בשידורים חוזרים אינספור.
ה"מעצבים" נוטים לאבד פרופורציות. הם חווים "צל הרים כהרים". מבחינתם כל נחליאלי מבשר את שובו של עידן הקרח. כלל משב רוח קליל הוא מופע "חימום" לטייפון קטלני.

הם אינם מאמינים במידתיות. כל סטייה מתבנית היסוד שלהם היא פסולה, מגונה וראויה להכחדה.

להלן דוגמאות שכיחות לעמדות ה"מעצבים":

• אלכוהול: חומר רע, אסור בכל כמות. אין הבדל בין פחית בירה אחת בסוף כל חודש, לבין בקבוק בירה אחת ליומיים.
• סיגריות: זה סמים. זוהי רעה חולה ומגונה שאסורה בתכלית האיסור. בתחושתם ותפיסתם עישון סיגריה שוות ערך להסנפת קוקאין.
• מועדונים: זו יציאה לתרבות רעה. תרבות שמקדמת פריצות, שחיתות והעדר מוסריות. הם אינם מסוגלים לראות את המרחב הזה כאפשרות נורמטיבית עכשווית ליצירת הנאה בריאה לצד כמה סיכונים פוטנציאליים. הם מתקשים לראות את אסופת התועלות שקיימת בזירה זו כגון: האופציה לפורקן ושחרור דרך הריקודים, האפשרות ליצירת קשרים חדשים, פיתוח כישורים חברתיים וכו'.

הם אינם מזהים שבחלק גדול מהמקרים, מה שמתרחש הוא דווקא הבריאות בהתגלמותה.
קשה להם לקבל שזה ברוב המקרים חלק מתרבות הבילוי הלגיטימית בימינו. שזהו מרכיב אפשרי וחשוב בתהליך ההתפתחותת בגיל ההתבגרות. הם אינם מזהים שחלק מה"חיידקים" (כמו ביוגורט) הם בעצם משפרים את המערכת החיסונית. הם בריאים וחשובים להתפתחות.
ה"אנטיביוטיקה" של ההורים, הסטריליזציה שלהם, מחסלת יחד עם ה"רעים" גם את ה"טובים". חומר ההדברה שלהם הואא חסר הבחנה – כך שעם היבלית מתחסל גם הצמח.

אצל הנער כתגובת נגד מתפתחת מסכת התנהלות לא בריאה.
הנער כדי לשרוד מרגיש שהוא מוכרח לשקר ולזייף. כדי להתגונן הוא משקיע המון במלאכת הקומבינה וההסוואה איפה שהואא יכול. הוא לומד לעבוד בפיצול וברמת מורכבות לא בריאה.
הוא מתחיל לפתח את מסכת החיים הכפולה: מצד אחד "החיים הייצוגיים" מול ההורים, ומהצד השני "החיים הסמויים"" המוסווים מה"עין המבקרת".
כך הנער מצליח לשמר את קווי המיתאר של מה שהוא חש כנכון וכאוטנטי מבחינתו.

חלק מסוים מההורים המעצבים סובלים מחוסר כבוד למרחב הטריטוריאלי האישי.
לנער לפעמים אין לגיטימציה לבצר פרטיות ואינדיבידואליות במרחב שלו. ההורים לא נותנים משקל לביטוי האישי ולביטויי הסגנון האישי ב"חדר האינטימי שלו" (ריהוט, צבע קירות, מיקום חפצים, סוג ארון, תאורה, מיטה וכו').
אין להורים כל קושי לפלוש למרחב שלו בסמוי או בגלוי. הם מתקשים לתת לו מפתח לחדר.
חס ושלום הוא עוד עלול לנעול את הדלת ולחסום את אופציית הפלישה ההורית.

ל"מעצבים" יש נטייה להתערב ביחסים בין האחים:
"חובה לעזור זה לזה, אסור לריב, צריך ללמוד להתחלק בחפצים האישיים", ועוד ועוד.
הם אינם מאמינים באופציה של אי ההתערבות. הם אינם מאמינים שיש חשיבות גם לדינאמיקה הטבעית ולבחירה החופשיתת ביחסי האחים.

דמי הכיס ניתנים בדרך כלל בהתניה ולא כ"אבטחת הכנסה" קבועה ותדירה.
דמי הכיס, כשהם ניתנים- זה תחת פיקוח ובקרה. הם נותנים אותם למול הגדרת יעדי ה"בזבוז", פרוט ההוצאות, או כתגמולל לפעילות הרצויה להורים. השליטה על המשאב הכספי הופכת להיות חלק מהמנגנון העיצובי. כך הם יוצרים לעצמם עוד במה להופיע ולהרצות. יש להם "קהל שבוי" שתלוי בהם. ה"קהל" מבין שהוא חייב לצפות בהצגה אם הוא רוצה לקבל את מבוקשו.

למלחמת ההתשה הקבועה הזאת יש מחיר.
המלחמה יוצרת תמריץ רע ובעייתי להתמכרות. הנער נעזר בחומרים שונים או בפעילויות התמכרותיות אחרות כדי לבצרר מערכת הגנה קבועה למול הנוקשות המנטאלית והמעצבת של ההורים.

לסיכום:

• "למעצבים" יש דגם מוצק של ילדם כמוצר מוגמר.
• הם מאמינים באקטיביזם חינוכי, ובסוציאליזציה אינטנסיבית.
• הם מפתחים נוכחות יתר או מעורבות יתר בנפש ילדם כדי לקדם את הגשמת חזונם לגביו.
• הם מרשים לעצמם פולשנות מנטאלית ואינם מכבדים מידי אוטונומיה פיזית-טריטוריאלית.
• הם משלימים לכאורה עם הספרציה המעשית המתרחשת במציאות המודרנית.
• הם כאילו משלימים עם היבטים של עצמאות – אך הם נלחמים באינדיבידואציה – נלחמים נגד פיתוח העצמיות.
• ההורות מאופיינת בדברת מרובה ולוחצת, בהעדר גמישות, ובהתנהגות עם מאפיינים אובססיביים. ההורים עסוקים בלהפנים בנער "תוכנת הפעלה" ותבנית מחשבה מנטאלית.
• הם אוחזים במבט ביקורתי ובדרך כלל פסימי על הנער ועל עתידו.
• הם שואפים לסטריליות התפתחותית, אינם מאמינים במידתיות ומקפידים לקחת מקדמי ביטחון כאמצעי מונע לכל סטייה אפשרית.
• יש להם נטייה להתערבות מרובה בחיי הנער. הם משתמשים בכל הזדמנות ככלי לעיצוב ולהעברת מסרים – מריב אחים ועד למתן דמי כיס.

השאיפות ה"אימפריאליסטיות" של ה"מעצבים" מחייבות התערבות מצד הגורם הטיפולי בדרך להבראת המערכת המשפחתית והנוער.

לסיכום המאמר:
ברוב המקרים של בעיות התמכרות הנער נוטה שלא "להיכנע" להוריו כי הוא מרגיש שאין לו מה להפסיד.

הוא לא מאמין שיש משהו שיכול להשתנות בתרשים הזרימה של ההתנהלות המשפחתית. מבחינתו ברור לו שמצבו ותפקידו במשפחה לא ישתנו. הפונקציה שהוא ממלא במערך הכולל – מבוצרת, מבוטנת ואינה ברת שינוי. מבחינתו ההתרסה ההורית, הניג'וס ההורי והאקטיביזם החינוכי ההורי- לא ייפסקו לעולם.

כדי שהנער יעצור את תהליך התמכרותו, אנחנו חייבים להתערב וליצור שינויים משמעותיים בהוויית חייו ובייחוד בתרבות המשפחתית. כדי לאתחל את השינוי עלינו לדאוג שהנער יבחין שאכן נוצר שינוי בדפוס ההורי ובהתנהלות ההורית.

הנער שסובל מבעיות שונות נעזר בהתמכרות שלו כדי למלא בהצלחה את התפקיד הבעייתי שיועד לו על ידי ההורים. כך הוא ממלא את תפקידו מבלי שיפגע באופן חמור מידי מהסגנון ההורי.

כדי להבריא – ההורים צריכים לשנות את סגנון ההורות הבעייתי שלהם כחלק מהתהליך הכולל. בין אם מדובר על הסגנון ה"פוליטי" ה"מאביס" ה"מעצב" או כל שילוב אפשרי שלהם.

על המערכת הטיפולית לקחת אחריות על כך. אחרת אנחנו ממשיכים להיות עסוקים ביצור של השקעות לכאורה ובמאמץ נטול תוצאות.

בהצלחה !

מאת: עו"ס אילן גבאי ז"ל – מטפל פרטני,זוגי ומשפחתי.