כה אמר זרתוסטרא – האם כל יצר אנו בנו? – גישה פילוסופית למושג התמכרות

כה אמר זרתוסתרה – האם כל יצר אנו בנו? - גישה פילוסופית למושג התמכרות

התשוקה, הדחף, היצר – האם הם חלק מאיתנו או שאנו רק עבדיהם? שאלה זו נגעה בנפשם של פילוסופים, אנשי רוח ונביאים משחר האנושות. זרתוסטרא, אשר דיבר בשם הדת הפרסית הקדומה, חתר אל האמת בלא מורא, והיום, בעידן של חקר הנפש והמדע המתקדם, אנו ממשיכים לשאול: האם ההתמכרות היא בחירה, גזירת גורל או מחלה?

בין העתיק לחדש – היצר והשליטה בו

זרם המחשבה של זרתוסטרא רואה את האדם כישות הנאבקת בין שני כוחות – אהורה מאזדה, הכוח האלוהי של האור, ואהרימן, כוח האופל. גם בהתמכרות נראה מאבק זה – קול פנימי שקורא אלינו לחופש, אל בחירה מודעת, בעוד קול אחר לוחש באוזנינו הבטחות על סיפוק רגעי שמטשטש כל היגיון.

אך האם ייתכן שכל יצר שאנו חווים הוא בריאה שלנו? במונחים מודרניים, המוח האנושי מתוכנת לחפש עונג ולברוח מכאב. הנוירוכימיה שלנו פועלת כמו מנגנון מתגמל – דופמין, סרוטונין, נוירוטרנסמיטורים המכתיבים את דפוסי ההתמכרות. האחד שחש צורך בלתי ניתן לכיבוש – האם הוא אדם חלש? או שמא הוא נפל קורבן לכוח רב עוצמה, שלעיתים אף חזק ממנו?

האם חולה הוא – או חולה עליו היא?

הרפואה המודרנית רואה בהתמכרות מחלה כרונית של המוח, בעוד שיש המאמינים כי מדובר בבחירה או חולשה מוסרית. אך אולי ישנה דרך שלישית להביט עליה? ייתכן כי ההתמכרות היא מערכת יחסים – מערכת יחסים סוערת בין האדם לבין הדחף שלו, בין התודעה לבין הכימיה הפנימית.

לקריאה נוספת -   המדריך לגמילה וטיפול בהתמכרויות

כמו אהבה אובססיבית, ההתמכרות לא רק תובעת את האדם אלא גם מגנה עליו. היא שם כדי למלא חלל, כדי לברוח מהמציאות, כדי ליצור מסגרת של ביטחון בתוך עולם כאוטי. ייתכן כי היא אינה "מחלה" במובן הקלאסי, אלא דרך התמודדות שיצאה משליטה. מכאן עולה השאלה – האם הגמילה היא מלחמה כנגד חלק מעצמנו, או שמא היא תהליך של פיוס עם הכוחות הפועלים בתוכנו?

היצר – שליט או משרת?

ניטשה, בהשראת זרתוסטרא, ראה באדם ה"על-אדם" את זה שמצליח להתעלות מעל יצריו וליצור את דרכו בעצמו. אך המציאות מורכבת יותר. אין זה בהכרח ניתוק מהיצר, אלא טרנספורמציה שלו. רבים מהנגמלים לומדים לנתב את האנרגיה שהייתה מושקעת בהתמכרות אל תחומים אחרים – אומנות, רוחניות, ספורט, מערכות יחסים משמעותיות.

אנו איננו רק בני יצרינו, אך גם איננו יכולים להתעלם מהם. כשם זרתוסטרא לימד על הצורך באיזון בין טוב לרע, אור וצל, כך גם תהליך השחרור מהתמכרות מחייב לא דיכוי אלא התמרה – למצוא את המקום שבו הדחף הופך ממאסר לשחרור.

הדרך אל החופש – דרך הבנת היצר

כה אמר זרתוסטרא – "האדם חייב למצוא את דרכו בעצמו". החופש מהתמכרות אינו רק פרידה מהסם או ההתנהגות המזיקה, אלא מסע אל תוך עצמנו. זהו מסע שבו לומדים כיצד להתמודד עם החיים בלא מנוס, כיצד להכיל את הרגשות גם כאשר הם מכאיבים, וכיצד לפתח זהות שאינה מבוססת על תלות אלא על עוצמה פנימית.

בסופו של דבר, השאלה אינה האם כל יצר אני בנו, אלא מה אנו עושים עם אותו יצר. האם אנו חיים בשליטתו, או שמא אנו רותמים אותו למסע ההתפתחות שלנו? האחד שלא יכול להפסיק, אינו חייב להיות אסיר. הוא יכול להפוך לחלוץ, למי שפורץ דרך, למי שלוקח את התשוקה הבוערת ומעצב אותה לכוח של יצירה וצמיחה.

לקריאה נוספת -   הרגלים, התמכרויות ומה שבינהם

כי לא החולה הוא, ולא חולה היא עליו – אלא החיים עצמם, בתשוקתם האינסופית, מבקשים למצוא איזון חדש.

איזון חדש זה אינו נולד מתוך דיכוי היצר או הכחשתו, אלא מתוך הבנה מעמיקה שלו, מתוך שיח כן עם הדחפים הפנימיים ועם הצללים המלווים אותנו. ההתמכרות היא סימפטום, שליח שבא לספר לנו על כאב, על ריקנות, על כמיהה למשהו שמעבר לנראה. כמו בחזון זרתוסטרא, שבו האדם נדרש ליצור את ערכיו מתוך עצמו, כך גם במסע ההתמודדות עם ההתמכרות עלינו לגלות מחדש את זהותנו – לא כמי שנכנעים לדחף, ולא כמי שמדכאים אותו, אלא כמי שיודעים כיצד לתעל אותו.

הטרנספורמציה של הדחף

התמרת היצר דורשת מודעות. האדם המתמודד עם התמכרות חייב לשאול את עצמו: מה מושך אותי? איזה צורך אמיתי אני מנסה למלא? האם אני מחפש רוגע, אישור, משמעות? כאשר אנו חוקרים את הדחפים הללו ומפרקים אותם למרכיביהם, אנו יכולים להבין כיצד להמיר אותם בצורה בריאה – כפי שהיוצר הגדול לוקח כאוס והופך אותו לאמנות, וכפי שהחוקר משכיל לזקק מתוך המסתורין ידע חדש.

רתימת הכוח הפנימי

בתרבויות עתיקות רבות, היצר לא נתפס כאויב, אלא ככוח שיש ללמוד כיצד לרתום. בתורת היוגה, לדוגמה, האנרגיה הפנימית (קונדליני) יכולה להיות הרסנית אם אינה מתועלת כראוי, אך אם היא מנותבת נכון, היא הופכת לכוח של התעוררות רוחנית. כך גם האדם הנאבק בהתמכרות: המאבק אינו נגד הדחף עצמו, אלא נגד הדרך שבה הוא מתבטא בצורה ההרסנית.

אך תהליך זה אינו פשוט. התניה ארוכת שנים אינה נמחקת ביום אחד. תהליכים נוירוכימיים עמוקים דורשים זמן כדי להשתנות. המוח, שהתרגל לקבל את הסיפוק המהיר, זקוק למסגרות חדשות של חיזוק חיובי. ולכן, השינוי חייב להיות מדורג, מתוך הבנה שסבלנות ונחישות הם חלק בלתי נפרד מהשחרור.

לקריאה נוספת -   התמכרות לסמים בימי הביניים: מגיפה נסתרת

הכאב כדרך להבנה

רבים מהנגמלים מדווחים כי הדרך אל החופש האמיתי מתחילה כאשר הם לומדים להכיל את הכאב, את החסר, מבלי להיבהל ממנו. כאשר הם לומדים להיות נוכחים ברגעים של ריקנות, מבלי למלא אותם אוטומטית בהרגלים הישנים. כמו אדם ההולך בחשיכה ולומד לראות באור הכוכבים, כך גם השינוי האמיתי מתרחש כאשר אנו לומדים לנווט בלי קביים, בלי מסכות, אלא מתוך ראייה בהירה של עצמנו.

הכוח לשינוי – מבפנים ומבחוץ

מהיכן שואבים כוח במסע זה? ראשית, מההבנה שההתמכרות אינה מגדירה אותנו. היא אינה מי שאנחנו, אלא מצב זמני, אתגר שניתן להתגבר עליו. שנית, מהתמיכה – מאנשים שעברו דרך דומה, מהכוונה מקצועית, ומהיכולת לייצר סביבה בריאה שמקדמת צמיחה. לבסוף, הכוח האמיתי מגיע מתוך הפנימיות – מתוך ההכרה שחרף הקשיים, אנו בעלי יכולת לבחור מחדש בכל רגע ורגע.

תהליך מתמיד של התהוות

זרתוסטרא הבין שהאדם נמצא בתהליך מתמיד של התהוות. אין רגע שבו אנו מגיעים ליעד סופי, אין שלמות מוחלטת, אלא תנועה מתמדת. וכך גם במסע ההחלמה – אין נקודת סיום, אלא התקדמות בלתי פוסקת לעבר חיים מודעים יותר, שלמים יותר.

האם אנו עבדיהם של תשוקותינו, או שמא הן כוח שביכולתנו לרתום? התשובה אינה חד משמעית, אלא דינמית, נעה ונשנית עם כל צעד שאנו עושים בדרך. אך עם ההבנה, עם העבודה הפנימית, עם ההשלמה, אנו יכולים לגלות שלא ההתמכרות מגדירה אותנו – אלא הדרך שבה אנו בוחרים לצעוד ממנה והלאה.

Scroll to Top