בשלב הראשון
נבחר מטופל אשר עומד במרכז המעגל, אותו מקיפים שאר החברים בקבוצה.
כל חבר בקבוצה שעומד מול המטופל אומר משפט בשם ה”דודא”, מתקדם צעד אחד במעגל, והבא אחריו בתורו נעמד מול המטופל ואומר גם הוא משפט.
המשפטים הן למעשה אמירות או הצעות מפתות כגון:
- “אני החבר הכי טוב שלך, אל תזנח אותי”
- “אף אחד לא יידע”
- “רק פעם אחת תהמר/תשתמש לזכר הימים ההם”
- “אתה לא מאושר בלעדיי, איתי הגעת לשיאים”
לאחר שכל החברים אמרו את משפטיהם. אפשר לעשות סבב נוסף ולחזור על אותו משפט או לומר משפט אחר.
בשלב השני
החבר במרכז המעגל מצביע על החבר שאל האמירה שלו התחבר במיוחד.
שני החברים מתיישבים אחד מול השני לשם דיאלוג, בפני הקבוצה שחוזרת להתיישב במעגל.
הדיאלוג מתנהל כביכול בין ה”דודא” ובין המטופל.
ה”דודא” מנסה לשכנע את המטופל לבוא ולהשתמש או לחזור להתנהגות הכפייתית, בעוד המטופל מנסה לענות לה ולהתמודד עם האמירות שלה.
בשלב הבא אפשר להחליף תפקידים – ולנהל דיאלוג נוסף.
כעת יחזרו כל החברים לשבת בקבוצה
המנחה יסביר שלמעשה הדיאלוגים עם ה”דודא” משקפים דיאלוג פנימי שקיים בתוך נפשו של כל אחד בשלבים השונים שלאחר הגמילה. הקולות בעד ונגד השימוש, ה”יתרונות” והחסרונות…
יש לציין שחשוב להכיר בכך שהכמיהה קיימת, כך ניתן יהיה להבין את המשמעויות שלה ולפתח אסטרטגיות של התמודדות נכונה מולה.
הצעות לנקודות בדיון:
- מהי ה”דודא” – בבסיס הכמיהה קיים הזיכרון החזק אשר מתקשר להתנסות ולחוויה של השימוש בחומר או בהתנהגות. להרגשת הרווחה, ההקלה, ההרגעה, ההנאה הריגוש והשחרור מהלחצים. במצבים מסוימים האדם לאחר הגמילה כמה לשחזר את אותה חוויה.
- זהו תהליך נורמאלי וטבעי אשר מתרחש בקרב כל אחד. לכן גם לא צריך להרגיש אשמה או בושה שהיא הופיעה כיוון שהיא מתעוררת לרוב מתהליכים לא מודעים, היא אינה צפויה ויכולה להתרחש בכל עת מבלי שהאדם “הזמין” אותה.
- קיימים גורמים חיצוניים וגורמים פנימיים שיכולים לעורר את הכמיהה (טריגרים)
גורמים חיצוניים, אשר בסביבתו של האדם: כמו מקומות מסוימים, מראות שמזכירים דברים מתקופת השימוש, קולות, ריחות, אנשים וכיו”צב.
גורמים פנימיים, כמו רגשות של בדידות, שעמום, חרדה, עצב, לחץ. ואף בזמנים של אירועים משמחים – כשמתקשים להכילם או כשחשים צורך להעצים את הריגוש והחוויה. - מצד אחד אין לאדם המכור שליטה על הופעת הכמיהה, עם זאת עליו לקחת אחריות והוא צריך לשלוט בבחירת הדרכים הנכונות והיעילות ביותר להתמודדות.
- אין לפחד מה”דודא” אלא לקבל אותה כחלק בלתי נפרד מתהליך הגמילה וממהלך החיים. באופן זה אפשר יהיה לשלוט בה ולא לתת לה לנהל את האדם.
- אין להתעלם ממנה כאשר היא מופיעה, אלא להיפך, ללמוד אותה כמה שניתן על מנת שאפשר יהיה להימנע ממנה או להתמודד איתה כראוי.
- בזמן אמת האדם יכול לבחון עם עצמו:
כיצד הוא מזהה את ה”דודא” – ברמת הרגש, התחושה, המחשבה ?
אילו דברים עוררו אותה והפעילו אותה ?
אילו פעולות וטכניקות סייעו לו להתמודד ? - ה”דודא” חולפת אחרי זמן מה. לכן חשוב להסיח את הדעת ממנה להעסיק את הגוף והמחשבה בדברים אחרים עד שהיא תחלוף.
פעולות שניתן לעשות:
- לא להיכנס למצבים שמפחיתים עוד יותר את השליטה – להימנע ממקומות, מצבים, דברים ואנשים המעוררים אותה ומתקשרים לתקופת השימוש.
- לצאת לטיול, להליכה, להתאוורר.
- לעשות ספורט – פעילות גופנית משחררת כימיקלים במוח כמו אנדרופינים שמייצרים תחושה טובה. ולספורט יתרונות כהנאה, הפגת בדידות, שיפור בהערכה העצמית ובדמוי הגוף.
- לדבר עם אנשים תומכים בסביבה: ספונסר, חבר, בן/בת זוג, הורה.
- ללכת לקבוצות תמיכה לעזרה עצמית.
- דיבור עצמי פנימי.
- להתפלל.
- ללכת לטיפולים אלטרנטיביים: כמו יוגה, מדיטציה, דיקור וכל מה שעשוי להקל על ההרגשה.
- וכמובן להשתלב ולהתמיד בתוכנית טיפולית מובנית.
לסיכום: כל עוד עושים את הפעולות הנכונות – ההתמודדות עם ה”דודא” תהיה קלה יותר עם הזמן וההשפעה שלה על האדם תפחת בהדרגה. הוא יהיה “מאומן” על מנת להתמודד נקודתית עם המצב ולהמשיך בשגרת חייו.
לאחר הדיון ניתן לעשות תרגיל מסכם:
המטופל מהתרגיל הקודם, נעמד במרכז המעגל בשנית, הפעם כאשר הוא מייצג את ה”דודא” – כל החברים העומדים סביבו במעגל, כל אחד בתורו אומר משפט של התמודדות עם ה”דודא”, כגון:
- “אל תנסי לעבוד עלי, אני יודע שאין דרך חזרה”
- “לא רוצה לברוח איתך, רוצה להתמודד”
- “אני מתגעגע אלייך אבל זו אהבה חולנית”
- “את מנצלת אותי בזמן שאני פגיע במיוחד”
- “לא אתן לך לשלוט בי”
- “אני מכיר בך ולא מפחד ממך”
