ניתוח הפרעות אכילה בהיבטים של מטאפורה וצרכים

מתוך הספר “נשים אוכלות את עצמן – על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית”
מאת מירה דנה ומרילין לורנס, הוצאת מודן

בעיות אכילה כמטאפורות

“המילון מגדיר מטאפורה כ”שימוש מושאל במילה השייכת לתחום אחר”, במילים אחרות מטאפורה היא דבר המייצג באופן סמלי ולא מעשי, דבר אחר. לכל אורך הספר נתייחס להפרעות אכילה כאל מטאפורות המתארות מציאות אחרת, רמה אחרת של קושי עבור נשים.

כלומר, ההתנהגות עצמה, הדפוס שבו אוכלת האישה, מלמד אותנו ישירות על עולמה הפנימי. אפשר לראות זאת כאילו יש בידנו מעין שפת סתרים, ועלינו רק למצוא את המפתח שיתרגם אותה למילים הברורות לנו ויספר לנו על עולמה הרגשי, הפסיכולוגי והקונפליקטואלי של המטופלת, על יחסה לעצמה ולסובבים אותה”.

אחת ההדגמות לגישה המתייחסת לאכילה כמטאפורה, עוסקת באספקט אחד, אולי החשוב ביותר בעולמנו הפנימי – הצרכים:

צרכים:

“כנשים, תפקידנו למלא את הצרכים הרגשיים והמעשיים של הסובבים אותנו. להזין, להאכיל, לטפל, להעניק – מילים אלה מתייחסות בעיקר לתפקיד הנשים ביחס לסביבתן. סביר להניח, שמי שתפקידן לספק ולמלא צרכים של זולתן, לא ירגישו שמגיע להן שצרכיהן יסופקו. כך קורה, שנשים קשובות יותר לצורכי האחר מלצרכיהן שלהן, הן מתקשות לדעת מה הן צריכות ובוודאי מתקשות להרגיש שמגיע להן להקשיב גם לצרכיהן הן.

כשאנו מדברים על צרכים, אין אנו מתכוונים לשום דבר חריג או מורכב. הכוונה לדברים הבסיסיים ביותר בעולמנו הרגשי, כמו הצורך בחום, באהבה, בקשרים חברתיים, בקשרים אינטימיים, במין, בתלות, בעצמאות, בכעס, בתוקפנות, בצורך להיות לבד, או עם אדם אחר, או בחברת אנשים רבים. צרכיו של אדם הם אותה מחשבה על עצמו, למה הוא זקוק בכל רגע נתון – לא מתוך פחד, לא מתוך רגשי אשמה, אלא מתוך עצמו.

הצורך במזון, התגובה לרעב, הינו הצורך הבסיסי והפרימיטיבי ביותר שבני אדם חווים. ההתנסויות הראשונות שלנו בהזנה, סיפוק הצורך הביולוגי במזון, מתקשרות עם הצרכים הרגשיים שלנו לטיפול, לאהבה ולהזנה רגשית. כשהאם מניקה את תינוקה, היא גם אוחזת בו, מחבקת אותו, מרגיעה ומנחמת, ומספקת את תחושת הביטחון, שבה התינוק או התינוקת יכולים להרגיש די רגועים ונינוחים כדי לגדול ולהתפתח. בתחילת חיינו, הזנה מייצגת לא רק את סיפוק הצרכים הפיזיולוגיים אלא גם טיפול רגשי וסיפוק הצרכים הרגשיים.

אנו יכולים להבין את כל הבעיות האכילה כסימן לכך שלאישה יש בעיות וקשיים בזיהוי צרכיה ובנתינת רשות לעצמה למלא ולספק צרכים אלה. הנחה זו נכונה לגבי שלושת הפרעות האכילה. אם נביט על המבנה המיוחד של כל סימפטום, נוכל ללמוד יותר על טבעם של קשיים אלה ונבין איך דפוס האכילה יכול ללמד אותנו על העולם הרגשי של האישה, על יחסה לצרכיה ולאנשים הסובבים אותה.

האכלנית הכפייתית

האכלנית הכפייתית אוכלת כשאינה רעבה ובאופן קבוע עסוקה בו זמנית בכמיהתה לאוכל ובשאיפתה להתנגד לו ולעמוד בפני הפיתוי והכמיהה. אישה זו מודעת מאוד לעובדה שיש לה צרכים. לעיתים קרובות היא חשה נזקקת וריקה, כאילו היא רוצה נואשות שמשהו בתוכה ימלא אותה. אולם במקום להרשות לעצמה להיות מודעת למהות הצרכים האלה, היא מטביעה את צרכיה, מחניקה אותם, מכסה אותם – במזון שהיא אוכלת. היא חשה אשמה מאוד על שיש לה צרכים ואין היא מרשה לעצמה להכיר בהם ולנסות לספקם בצורה ישירה ותואמת. באותה מידה, היא אינה עוצרת לרגע לחשוב מה היא רוצה לאכול באמת, או האם היא בכלל רעבה.

צרכיה הם מקור בושה בעבורה, בושה המיוצגת על ידי השומן שבו היא מתביישת ושמהווה תוצאה ישירה של היותה כל כך צריכה, כל כך נזקקת, כל כך מלאת צרכים. גופה מדבר את בעייתה, את בושתה בצרכים שלה, המתבטאים באכילה שלה, שהיא בעיניה חסרת מעצורים, ומבישה, אות קלון לעין כל, דרך גופה.

האכלנית הכפייתית אומרת: “אני זקוקה לכל-כך הרבה, הצרכים שלי עצומים ומפחידים, אבל אינני יודעת מה הם אותם צרכים ואינני מסוגלת לעצור ולבדוק מה הם. אני אוכלת כל מה שבא ליד מבלי לבדוק מה אני אוהבת לאכול, מה אני רוצה, ממה אני נהנית. אני אומרת ‘כן’ לכל דבר”.

האנורקטית

האנורקטית לעומתה, מנסה לחיות את חייה בהכחשה מוחלטת של צרכיה. היא מתנהגת כאילו היתה יחידה שמספקת את כל צרכיה, כמי שאינה זקוקה לאיש או לדבר שאינו בא מתוכה. המסר שהיא מנסה להעביר לעולם הוא, שאין לה צרכים כלל. היא מאמינה – או רוצה להאמין – שאינה זקוקה ליחסים עם אחרים – רגשיים, מיניים או אחרים, שאינה צריכה דבר מהאנשים סביבה, שהיא אפילו לא צריכה את הדבר הבסיסי והראשוני ביותר – האוכל. הגוף הנשי מבחינתה הינו הביטוי החיצוני הבולט ביותר של האמירה: “אני צריכה אוכל, אני צריכה מין, אני צריכה אנשים”.

האנורקטית פוחדת מאוד מרגשותיה, מצרכיה ומהנזקקות שלה. דרך האנורקסיה היא משיגה צורת קיום, שמבוססת על אשליה: היא מנתקת עצמה כליל מצרכיה ומשכנעת עצמה שהיא לא כמו אנשים אחרים.

שלא כמו האכלנית הכפייתית, האנורקטית אינה יכולה לסבול כל סימן של חולשה או של כניעה לפיתוי. היא מסרבת להציג עצמה כבעלת גוף, שמהווה ההוכחה לקיומם של הצרכים האנושיים, הרעב, הנשיות והמיניות שלה. ואכן, אם נביט בגופה של האנורקטית – בקיצוניות שברזונה – נוכל לראות מאבק עד חורמה, המנסה להציג גוף רוחני משהו, סגפני, חסר בשר, חסר מיניות. יחד עם זאת, אנו מקבלים מסר של חולשה, חוסר אונים, רעב אדיר – אולם אלה מסתתרים מאחורי תחושת עליונות מופגנת:

(האנורקטית אומרת:) “לי אין צרכים, אני טובה מכם, בני אנוש, הזקוקים ליחסים, למין, לטיפול, לאהבה, למזון. כל אותם צרכים ארציים המביאים אתכם לאיבוד שליטה ולתלות, צרכים נלוזים המעידים על חולשה, על אנושיות. אני אומרת ‘לא’ לכל דבר”.

הבולימית

הבולימית מבטאת דרך הסימפטום שלה את האמביוולנטיות העמוקה שלה כלפי הצרכים שלה. מצד אחד היא חשה צרכים בלתי ניתנים לשליטה, ומצד שני – כמו האכלנית הכפייתית – אין היא מרשה לעצמה לזהות את אותם הצרכים ולהכיר בהם.

היא מנסה להתמודד עם הצרכים הרגשיים שלה דרך אכילה מופרזת. האלימות והפראות שבהן היא אוכלת, מרמזים לנו על העוצמה והכוח של אותם צרכים, ועל נואשותה להרגיע את אותם רגשות מציקים. ברגע שאכלה, מרגישה האישה הבולימית כפייה, הכרח, להיפטר מהאוכל ולשחרר את עצמה מכל זכר לצרכים המפחידים והאיומים שלה. כאילו המזון בתוכה – הניסיון לספק את הצורך הבלתי ניתן לסיפוק, שהיא רואה בו סימן לחולשה – חייב להיות מבוטל, מוקא. בדחייתה האכזרית את המזון שאכלה, האשה הבולימית מנסה לבטל את הפן שלה שהיא חווה כנזקק, דורשני, לא מקובל ומגעיל.

יחד עם זאת , היא שולטת במשקלה דרך ההקאה, וכך מסתירה מעיני הציבור את אותו חלק שלה שהיא בזה לו כל כך. שלא כמו האכלנית הכפייתית, אין עליה שומן שדרכו תגיד לעולם ותזכיר לעצמה, שהיא אדם נזקק, שלא הכול בסדר. הבושה שלה היא נסתרת, המצוקה – סמויה. גופה אינו מדבר את בעייתה הסודית. היא כמו שני אנשים – האחד מתפקד בצורה יוצאת מן הכלל כלפי חוץ, מה שמאפשר לשמור בסתר את האדם השני, האומלל. הגוף אינו מגלה כלפי חוץ את הלכלוך והסבל של הנעשה בשירותים, מאחורי דלתיים סגורות.

הבולימית אומרת: “הצרכים שלי הם כל כך גדולים ואני כל-כך פוחדת מהם. ברגע שביטאתי אותם דרך אכילה מופרזת, אני נבהלת כל-כך עד שמיד עלי לבטל את ההכרה הזו בצרכים. ההקאה שוללת את האכילה לחלוטין ומחזירה אותי למצב הראשוני של ריקנות ורגיעה. אני אומרת: ‘כן, אבל לא תודה”.

הציטוטים נכתבו באישור מחברת הספר, מירה דנה,   M.A.h.p    (מ”א בפסיכולוגיה הומניסטית), אנליטיקאית קבוצתית, פסיכותרפיסטית ומדריכה.