כשהטיפול “תקוע”…
לעיתים אנחנו מרגישים שטיפול “תקוע”. זה יכול לקרות בשלבים שונים במהלך הטיפול, עם מטופלים מסוימים, או אולי בעקבות קשיים אישיים שלנו מול אותו מטופל…
במקרה זה אני מציעה תרגיל, טכניקת התערבות הכוללת את ההתייחסות גם לקשר מטפל-מטופל. באמצעות הטכניקה ניתן יהיה להשתמש במקום שהוגדר כ”תקוע” כמנוף לצמיחת התהליך הטיפולי.
התרגיל בעזרת קלפי “פרסונה”, ובו גם המטפל לוקח חלק פעיל:
המטופל בוחר שני קלפים – הראשון, דמות אשר מייצגת את עצמו בטיפול הנוכחי, והשני, דמות נוספת המייצגת את המטפל (כפי שהוא תופס את הדמויות).
גם המטפל בוחר שני קלפים– דמות המייצגת את המטופל וקלף נוסף המייצג את עצמו כמטפל.
ההנחיה לבחירת הקלפים יכולה להיות: “בחר קלף אשר הדמות בו מייצגת אותך כמטופל. הדמות אינה צריכה להיראות פיזית כמוך, אלא היא יכולה להיות עם אלמנטים וסמלים המייצגים אותך, צבעים שאתה מתחבר אליהם, אווירה המשודרת בקלף, כמו כן המין אינו חייב להיות אותו מין (לדוגמא גם גבר יכול לראות בדמות של אישה חלקים המתחברים אליו)”
ובהנחיה לגבי הקלף של המטפל, חשוב להסיר חשש מהמטופל מלפגוע במטפל אם יבחר קלף בו המטפל נראה זקן/רשע/מכוער…ולכוון לרגש העולה מההתבוננות בקלף, להוויה הכללית ופחות לפרטים.
ובדיון המטפל והמטופל משוחחים על כל דמות ומה שהיא מעלה:
המטופל מתאר את עצמו כפי שהוא מיוצג בדמות, המטפל יכול להציע למטופל לדבר כביכול בשם הדמות המשתקפת בקלף. או לחילופין לדבר בגוף ראשון : “אני כמטופל מרגיש…”
בדבריו ניתן לעודד התייחסות לרגשות ולתחושות שלו בתהליך הטיפול, המחשבות העוברות עליו, הפעולות בהן הוא נוקט, היכן המקומות שקשה לו לגעת בהם, היכן קל לו יותר, היכן הוא מרגיש עדיין תקיעות, מהן התכונות שלו אשר עוזרות לו ומעודדות את הקשר הטיפולי, ומהן התכונות אשר מעכבות את התהליך, מה יכול לסייע לצאת מהתקיעות, להביא את הטיפול לזרימה, לרבדים עמוקים יותר.
בשיחה עשויים לעלות נושאים – או שהמטפל יכול לכוון לנושאים רלוונטיים – כגון: מסכות והעמדת פנים בטיפול, חוסר כנות, התנגדויות – למטפל, לתהליך, לשינוי. כעסים מתחת לפני השטח, קונפליקטים מול המטפל או קונפליקט פנימי שמלווה אותו ביחס לטיפול, אמביוולנטיות לטיפול, חששות, לבטים, פחד מחשיפה. עשוי לעלות נושא של אינטימיות ואף התאהבות.
ניתן לשוחח על השוני והדמיון בין הדמות שהוא מתאר בטיפול לדמויות/הפנים שלו שבאים לביטוי בתפקידים השונים שלוקח בחייו, כבעל, כאבא, כמועסק.
בשלב הבא המטופל יתאר את דמות המטפל כפי שהיא מיוצגת בקלף שבחר: חשוב לאפשר לו להעביר משוב כנה ופתוח על התפיסה שלו את המטפל. רק כך ניתן יהיה להגיע לתכנים האמיתיים אשר נמצאים מתחת למערכת היחסים הטיפולית. האם המטופל מרגיש שהמטפל חוסם אותו בדרך מסוימת, האם המטופל מרגיש חשש מתגובות המטפל, מרגיש שיפוטיות, ביקורת או חוסר אכפתיות..
בשלב הבא על המטפל לבחון מה מהדברים שנאמרו יש בהם בכדי להעיד על התנהגויות שהמטפל אכן מביא לטיפול (וייתכן ועליו לתת עליהם את הדעת) ומה מהדברים נובע מהשלכות של המטופל.
גם המטפל בתורו מתאר את דמות המטופל כפי שהיא משתקפת מהקלף. לדוגמא: “אני רואה אותך מאוד מכונס בעצמך, חושש, אולי אפילו כעוס…אני רואה שעוברים עליך דברים ושיש לך קושי לבוא ולשתף אותי”
בשלב זה יש גם מקום להתייחס לשוני שהמטפל חש בין איך שתפס את המטופל בטיפול לבין איך שהמטופל מתאר את עצמו. לדיסוננס. מכיוון של למידת המטפל, לדוגמא: “אני מופתע ושמח ללמוד עליך דברים שנדמה לי שלא הבאת לטיפול עד כה…או שתפסתי אותך בצורה שונה לגביהם…” לעשות את החיבור בין הפן שהמטופל מציג לפן שהיה חבוי. בדוגמא נוספת: ” אתה מציג ומתאר באמצעות הקלף דמות של מטופל מכונס…חושש..כעוס, דמות מאוד שונה מהמטופל המחוזק והפתוח שאותו הבאת לפגישות שלי. אני רוצה לתהות איתך, מה מונע מהמטופל הזה של הקלף להביא את התחושות האלו לטיפול?”.
בשלב הבא יתאר המטפל כיצד הוא תופס עצמו בתהליך הטיפול, דרך הדמות המיוצגת בקלף:
לדוגמא: “אני כמטפל מחפש את הדרך הכי טובה לעזור לך. הייתי רוצה להבין איך אני יכול לתת לך את התחושה שכאן המקום בטוח ושאתה יכול לתת בי אמון”.
באופן זה המטפל נחשף בצורה הנותנת למטופל להרגיש ביטחון גובר במטפל ובתהליך, וגם בצורה המוסיפה להתבוננות שלו בעצמו.
המעורבות של המטפל בתרגיל זה והחלק שהוא לוקח בדיון באופן אישי – יוצרת תחושה של שיתוף, הדדיות, והתגייסות שני הצדדים לניסיון משותף לפתור קושי. המטופל מקבל חיזוק לכך שהוא חשוב למטפל, שהמטפל אינו מוותר עליו ודואג להתקדמותו בטיפול ובחיים.
בתרגיל זה מתקיימת חשיפה מסוימת גם מצד המטפל – אך חשוב לזכור שהחשיפה תמיד מכווננת להיבט טיפולי. כבכל תהליך טיפול, המטופל הוא במרכז הבמה ועל התרגיל לשרת את הצורך של המטופל.
חשוב שהמטפל ייישאר פתוח, לשיקוף הבא מצד המטופל. לתת מקום ולהקשיב לאופן שבו המטופל תופס אותו בטיפול, גם אם עולים תחושות ורגשות קשים.
יש לזכור שהתמודדות “נכונה” או “מותאמת” של המטפל עם ביקורת ושיתוף מצד המטופל, מהווה למעשה מודל בו יוכל המטופל לעשות שימוש בחייו מחוץ לטיפול כשהוא עצמו יהיה נתון לביקורת או לשיחה של שיתוף ברגשות קשים. כמו כן, על המטפל להגיב באופן שיקל על המטופל להביא את עצמו לטיפול (ולחיים) גם במצבים מאתגרים ובאינטראקציות טעונות. מבלי לחשוש מתגובה אלימה/מבטלת של המטפל המייצג את הסביבה.
תרגיל זה מאפשר לדבר על הנושאים הטיפוליים, דרך הקלפים הטיפוליים. העובדה שזו אינה שיחה טיפולית ישירה, כפי שהיתה אולי עד כה בטיפול, עשויה להקל על הפתיחות מצד המטופל והחופשיות להעלות דברים, ובכך לאפשר לתכנים חשובים להיות מושמים על השולחן. מרגע שהדברים מונחים “שם” ונראים הן למטפל והן למטופל – אפשר להתחיל לעבוד עליהם.
כמובן שלא הכל אמור או צריך ל”היפתר” באותה הפגישה. העבודה הטיפולית על נושא ה”תקיעות” בטיפול יכולה להיעשות במספר פגישות. בפגישות אילו עשויים לעלות ולהיפתח נושאים עליהן תהיה המשכיות בעבודה הטיפולית.
מניסיוני פגישה כזו לרוב מהווה פריצת דרך בטיפול. היא מגייסת את המטופל ונותנת לו (ולמטפל) כיוון להמשך התהליך. התרגיל נותן למטופל את התחושה שיש מקום להעלות את קשייו ולהביא עצמו לטיפול על חולשותיו ועל רגשותיו הכנים מבלי להסתכן בנטישת המטפל או בפגיעה בו. כמו כן המטופל מקבל לגיטימציה לתת משוב למטפל. ובמקביל המטופל מתפנה להקשיב לשיקופים ולשמוע איך הוא נתפס ע”י המטפל ובאופן זה להבין גם מה הסובבים לו עשויים לקלוט ממנו.
התרגיל מאפשר להגיע לרבדים משמעותיים בשיחה שעל מערכת היחסים הטיפולית בין המטפל למטופל, וכן על המקומות התקועים בטיפול. לאחר מכן תהיה קרקע פורייה יותר להמשך עבודה, מוטיבציה להתקדם בטיפול ומתן תקווה שאפשר להגיע למקומות טובים יותר.
בהצלחה !
דפנה שושני-אשכנזי.
