אל תוך היחסים הטיפוליים נכנס הרפרטואר הרגשי של המטופלים, וכמובן גם שלנו המטפלים:
שנאה, כעס, קנאה… הפעם, בחרתי להתמקד בנושא ההתאהבות.
מדוע ההתאהבות מתרחשת ? האם היא אמיתית ? התאהבות של המטופל במטפל ? של המטפל במטופל ? מה יש בטיפול אשר מאפשר זאת ? האם לפתוח את הנושא ? ובאיזו גישה יש להתייחס אליו בתהליך הטיפול ?
אז ראשית אתחיל מהשאלה המתבקשת –
מדוע מטופלים מתאהבים במטפלים ?
הסיטואציה הטיפולית היא מאוד אינטימית (אני אתן את הדוגמאות מתוך סיטואציה בה יש מטפלת ומטופל, וכמובן שהתאהבות מתרחשת גם כאשר מדובר במטפל ומטופלת וגם כשמדובר במטפלים ומטופלים מאותו המין):
גבר ואישה יושבים בחדר סגור ומדברים על הדברים הכי אישיים ופרטיים… לרוב בטון רך ושקט, הדלת סגורה, המטופל מספר את סיפור חייו, פותח סודות שלא סיפר מעולם, נוגע ברגשות שלו, לעיתים מספר על המיניות שלו.
ומולו נמצאת המטפלת, שלצורך העניין היא שם בשבילו, מוכנה להקשיב לו, רוצה לעזור לו, ושעה שלמה עסוקה רק בו.
הוא מפתח בה אמון, מרגיש קירבה, נחשף במידה זו או אחרת ונותן לה להחזיק בשבילו את הדברים הכי יקרים לו.
לפעמים זוהי חוויה שהוא לא חווה באף מערכת יחסים אחרת בחייו.
אז למה שהוא לא יתאהב ?? כמה טבעי שזה יקרה…
למעשה, זוהי שעה שלמה שיש בה סוג של פנטזיה.
אם נעצור רגע ונחשוב על עצמנו בחיי היום יום. כמה פעמים אנו מבחינים במצוקה של אדם קרוב אלינו, בן הזוג/החברה/קולגה, מפנים שעה שלמה, מנתקים את הפלאפון, מתעלמים משאר ה”רעשים” בסביבה, קשובים, תומכים, מחזקים ומתמסרים טוטאלית להיות שם רק בשבילם ?
עד כמה זה מציאותי ?
אך כשאנחנו בתפקיד ה”מטפל” נגיע למפגש הטיפולי מכווננים רק אל המטופל. לא משנה מאין הגענו או מה עבר עלינו באותו היום, וגם אם אנחנו טעונים או מוטרדים – אנחנו נשים עצמנו בצד ובאותו הרגע נהיה שם כל כולנו בשביל המטופל.
כמה קל למטופל להישבות באידיליה הזו. זו הפנטזיה. וכך מתחילה להתרחש ההתאהבות.
החוויה של דמות נשית שיושבת ומקשיבה, מקבלת ומכילה, עשויה להיות מאוד משמעותית עבור המכורים. המטופל יכול לעשות אידיאליזציה מדמות המטפלת. הפנטזיה בהיבט זה עשויה להתקשר לניסיון לשחזר מערכת יחסים עם דמות אם.
דמות אם שנמצאת תמיד שם בשביל הילד שלה, ששמה את צרכיו לפני צרכיה. תיאוריית ההתקשרות של הפסיכולוג ההתפתחותי, ג’ון בולבי, מתארת התקשרות בטוחה בין הדמות המשמעותית לילד, כקשר קבוע, יציב, בטוח, זמין ונענה. כך גם המטפלת – נוכחת שם עבור המטופל, תמיד באותו יום ושעה, זמינה ומכוונת לספק משאלותיו.
בהיבט נוסף, הסיטואציה של הפנטזיה אינה זרה בעולמם של המכורים – השימוש בחומרים או בהתנהגויות הממכרות מהווה גם הוא חיים בתוך פנטזיה וניסיון לבריחה מהמציאות. באופן דומה גם ההתאהבות בטיפול הינה “עוד מאותו הדבר”.
ניתן לראותה כבריחה מהטיפול. משום שכאשר המטופל מאוהב הוא יהיה עסוק ביצירת התדמית אותה הוא רוצה להראות למטפלת. הוא עשוי לשים מסכות, להעמיד פנים, לרצות ולהרשים – כל אלה לא יאפשרו את המשך התהליך הכנה והפתוח ואת ההתחברות ל”אני האמיתי”.
עוד לפני מאה שנה, זיגמונד פרויד זיהה את התהליך של ההעברה שבו למטופל יש רגשות חזקים כלפי המטפל ופנטזיות עליו, ללא הבסיס במציאות. את התהליך שלההעברה הנגדית, שבו המטפל מגיב באופן רגשי לא מודע למה שמעורר אצלו המטופל – הוא ראה בעיקר כמכשול בתהליך הטיפול. כיום גישות טיפוליות רבות מכירותבכוחם של היחסים הממשיים בין המטפל למטופל.
לכן לפני הדיון בדרכים להתמודד עם הסוגיה, חשוב לשאול –
מה המקום שלנו כמטפלים בסיטואציה של ההתאהבות ?
לפני שאנחנו מטפלים אנחנו בני אדם…
ההתאהבות יכולה להתרחש בכל סיטואציה ובכל מקום אחר: במסגרת החברתית שלנו, במקום העבודה, ולעיתים היא גם תגיע לחדר הטיפולי. גם כאן טבעי שסוגיית ההתאהבות תעבור בראש לשני הצדדים – למטפל ולמטופל.
גם אנחנו יכולים להתאהב, וגם אנחנו יכולים להרגיש “מועצמים” כאשר מטופל מתאהב בנו. לעיתים זה מתחבר לכוח שאנו מרגישים כמטפלים הבאים “להצילו”.
וכאשר מטופל מחמיא לנו, מביט בנו, מפלרטט – זה פוגש אותנו במקום האישי שלנו. טבעי שנהנה מהחיזור, הפרגון והחיזוקים.
אז בראש ובראשונה חשוב להכיר בכך שזה קיים. למרות הקושי לעיתים להודות בכך, לא להישאר בהכחשה ולא לומר “לי זה לא יקרה”…
ושנית, עלינו ללמוד ולהבין מהי הדרך להתמודד במקרים מעין אלה, לשם כך חשוב לזהות את הדברים ולהיות מודעים להם, על מנת שנוכל לקחת אחריות על הסיטואציה ולהישמר ממקום ממלכד.
במפגש הטיפולי עשויים להיווצר מצבים מבלבלים גם למטפל. מצד אחד כמטפלים אנחנו רוצים וצריכים להיות שם עבור המטופל, כדי ליצור את ה- BONDING הראשוני ולפתח קשר טיפולי משמעותי. ומצד שני לא נרצה להיכנס למקום מטושטש עם סיכון לחציית גבולות.
עלינו לשאול את עצמנו שאלות כגון –
- על איזה קרקע סוגיית ההתאהבות נוחתת אצלי ? מה היא משרתת עבורי ?
- אילו רגשות ומחשבות מתעוררות אצלי באופן מודע ולא מודע ?
- איזה העברות והעברות נגדיות מתרחשות בטיפול ?
- מה אני צריך לעשות ? ובכנות שלי עם עצמי – מה אני רוצה ?
“שפת הרוך ושפת התשוקה”
בתוך כל הקונטקסט הזה, עלינו לשים לב למה אנחנו משדרים במסרים המילוליים וגם במסרים הבלתי מילוליים.
באיזו “שפה” אנחנו משתמשים והאם יש בה סוג של עידוד ההתאהבות.
במאמרו של שנדור פרנצי (1933) “בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה” הוא מתאר דרך אופיינית שבה מתרחש גילוי עריות: כאשר ילד ומבוגר אוהבים, לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שעשוי גם ללבוש אופי אירוטי, הוא משתעשע ברעיון להיות בתפקיד ההורה או בן הזוג, אך נשאר כל הזמן בממד של הרוך. במציאות הוא אינו יכול ואינו רוצה לוותר על הרוך. כשמדובר במבוגר בעל נטייה פתולוגית הוא מבלבל בין משחק ילדים לבין משאלותיו מבחינה מינית, ומרשה לעצמו להיסחף לאקט מיני לא מותאם מול ילדו התמים, מבלי להתחשב בתוצאות, לצורך העניין הוא מדבר את שפת התשוקה.
הוא מוסיף ומציע לנו כהורים וכמבוגרים, בדיוק כמו האנליטיקאים, ללמוד שמאחורי הכניעות, ההערצה או אהבת ההעברה של ילדנו ומטופלינו מסתתרת משאלה להיפטר מהאהבה החונקת. אם נעזור להם “להדוף את תגובת ההעברה שהיתה עליהם לטורח, כי אז נוכל לומר שהצלחנו לפתח את אישיותו”.
ובחזרה להתאהבות בטיפול… איפה אנחנו כמטפלים, באופן מודע ובאופן לא מודע משדרים את שפת התשוקה.
לדוגמא מטופל יכול להחמיא לנו – “איזה צמיד יפה את עונדת”
אנחנו נוכל לענות בשפת הרוך: “אני רואה שאתה שם לב לפרטים”
או בשפת התשוקה: “רק היום שמת לב ?”…
והשאלה המשמעותית עליה נצטרך לענות בכנות הינה-
מהי הנקודה שבה הטיפול אינו משרת את צורכי המטופל, ואף עלול לפגוע בו ובהתקדמותו בטיפול ?
כי בסופו של דבר אנחנו כאן על מנת להגן על האינטרסים שלו, לספק לו סביבה מטפחת, לשים את הצורך שלנו להיות נאהבים או אהודים בצד – ולתת לו מענה למה שהוא זקוק לו באמת.
ובשלב הבא נשאלת השאלה – האם לפתוח את נושא ההתאהבות או אולי להתעלם ?
מצד אחד אם נתעלם מהנושא, המטופל עלול להרגיש שאנחנו לא קשובים אליו, ולא שמים אליו לב.
ולכן ברגע שנתייחס לסוגיית ההתאהבות שהוא מביא לטיפול (מילולית ולא-מילולית), ככל שאר הנושאים העולים בטיפול, נשדר לו שאנחנו רואים אותו ושמים לב לרגשותיו החזקים.
מצד שני ההתייחסות לכך עשויה להביך את המטפל. עלינו לזהות ולהיות מודעים ליכולת שלנו לדבר על הנושא באופן בוגר ובשל, וגם כאן לשאול עצמנו שאלות –
- עד כמה אני כמטפל מרגיש בטוח במקום הזה ?
- מתי ומול איזה מטופל יהיה עבורי נוח יותר לדון בסוגיה ?
- ובאילו מקרים ארגיש שאינני מסוגל לפתוח את הנושא ?
- סוגיה נוספת היא החשש של המטפל מתגובת המטופל לאחר פתיחת הנושא:
האם יכחיש ? ייעלם מהטיפול ? או ייאלם בתוכו ?
במקרים בהן ההתאהבות עשויה להוות מכשול בטיפול, להביא לתקיעות, לפנטזיות אשר לא משרתות את המטופל, חשוב יהיה לתת לנושא מקום ולהתייחס אליו במסגרת המפגש הטיפולי.
הגישה שבה יש להתייחס לנושא ההתאהבות, תלויה גם במאפייני המטופל העומד מולנו.
יש להבין עד כמה מה שהוא משדר הינו חזק עבורו, עד כמה הוא יכול ומסוגל לדבר על הנושא ולאיזה עומק, וכן מהו האופן שבו הוא מבטא את “התאהבותו”:
- יהיו מטופלים אשר ינסו להתגרות במטפל, לפלרטט, ולהיות בוטים. במקרים אלה ייתכן שהדגש צריך להיות על שימת הגבולות הברורים, מבלי להגיע לדיון מעמיק בסוגיית ההתאהבות. זאת בשל העובדה שכל מה שהמטופל רוצה הוא להביך את המטפל ולנהוג בפרובוקטיביות.
- יהיו מטופלים שינסו ללכת סחור סחור וכל הזמן לבדוק את המטפל. במיוחד עבור מכורים הבאים ממקום של חוסר גבולות – ייתכנו מצבים בהם ינסו לבדוק את הגבולות ולנסות לפרוץ אותם גם במפגש הטיפולי.
- עם זאת בדרך כלל מטופל אשר מרגיש מאוהב לרוב יתקשה לפתוח את הנושא. הוא יהיה נבוך ומבויש, יחשוש מתגובת המטפל, ייתכן שייקח לו זמן רב ופגישות רבות עד שיעז להגיד את הדברים ואולי אפילו לעולם לא…
חשוב להבין שעל המטפל להמשיך לספק למטופל סביבה בטוחה ומוגנת, וכפי שסוגיות אחרות יועלו בטיפול בדרך פתוחה ומכילה – גם סוגיית ההתאהבות עשויה להיות הזדמנות לעזור למטופל להבין את רגשותיו, ולהתמודד איתן בדרך בריאה.
הגישה שניתן לנקוט בה בהתייחסות להתאהבות במסגרת שיחה טיפולית:
- כאשר הנושא נפתח מטפל יכול לשתף את המטופל כי ההתאהבות או הרגשות החזקים כלפי המטפל מהווים תהליך נורמאלי ולא דבר שיש להתבייש בו או לחשוש ממנו.
נהפוך הוא, עצם ההתאהבות מצביעה על רגשות חיוביים כלפי אדם שעוזר בנושאים החשובים בחייו. - יש לעזור למטופל להבין את הרגשות שלו בתוך הקונטקסט של היחסים הטיפוליים:
לתת את הלגיטימציה לכך שדברים אינטימיים קורים במפגש הטיפולי, ולהסביר שהיחסים בטיפול אינם סימטריים. למטפל תפקיד להימצא כאן בשביל המטופל, מתוך רצון אמיתי לעזור לו במסגרת הטיפולית. ולכן המטופל הוא במוקד. ההתאהבות לכאורה של המטופל מתייחסת להכרות שלו עם המטפל כפי שהוא מתנהג אליו בטיפול, ולמעשה הוא אינו מכיר את כל הצדדים בחיים הפרטיים והאישיים של המטפל. - זוהי הזדמנות גם של המטפל ללמוד על ההקשרים שהמטופל עושה מעברו להווה. הרקע המשפחתי וההיסטוריה שלו. לעזור לו להימנע משחזור של תבניות יחסים פתולוגיות ולסגל תגובות יעילות יותר.
דוגמאות לשאלות ולנקודות על מנת לפתח את הנושא:
- מה זה נותן לך שמישהי מקשיבה לך, אכפתית, עוזרת, מכילה ?
- איפה נתקלת בדמויות מיטיבות בחייך ?
- נושא ההעברה – שחזור תבניות רגשיות שחוו או שהיו חסרות בקשר עם הדמויות המשמעותיות.
- איפה עוד היית רוצה ליצור מערכות יחסים דומות בחייך הפרטיים ?
- ונושא חשוב – כיצד להפריד בין “אינטימיות” ל”מיניות” – במקום שאנחנו נמצאים יש אינטימיות, ומהו הקושי להשאירה כך. נושא של טרואמות מיניות עשוי לעלות. מה זה בעבורך שני המושגים ? האם הם חייבים ללכת בד בבד ? האם חווית אינטימיות בלבד עם דמויות בחייך ?
יהיו מטופלים שאולי יתעקשו להבין למה זה הקשר לא יכול להתממש. ואנחנו נוכל לומר “זה לא מתאים. לא במקום ולא בזמן”.
- למעשה הסירוב שלנו להיענות למטופל מאוהב, מאפשר לעזור לו ללמוד מיומנויות התמודדות בהתנסויות אחרות ובמצבים אמיתיים בחייו.
באופן זה הוא לומד לדחות סיפוקים. אם במצב אחר, מחוץ לחדר הטיפול הוא היה מתנהג בכוחניות כלפי מושא אהבתו, באובססיביות, אולי בייאוש ובפגיעה בדמוי העצמי – העבודה הטיפולית על הסוגיה מאפשרת תהליך למידה של התמודדות מבחינת הרגש, החשיבה וההתנהגות באופן בריא ואדפטיבי.
לעיתים תהיה למטופל הקלה מיידית מעצם השיחה בנושא.
לעיתים יידרשו פגישות רבות יותר על מנת לנתח את הסוגיה מהיבטיה השונים וללוות את המטופל בתהליך שעובר.
בסופו של דבר המטופל יצטרך לקבל את רגשותיו, ולהמשיך ולהתמקד בסיבה שלשמה הגיע לטיפול.
עם זאת במקרים מסוימים, ייתכן שיהיה זה בלתי אפשרי להמשיך במהלך הטיפול התקין – ואז ניתן יהיה לשקול את המעבר של המטופל למטפל אחר.
לסיכום:
את כל הסוגיות שהועלו בפוסט זה, חשוב לבחון בתהליך של הדרכה – להבין את המקום שלנו כמטפלים: מה אנחנו מעוררים אצל המטופל ומה מתעורר בנו, ולבחון האם נכון להעלות את הנושא לטיפול ובאיזה אופן בהתחשב בבשלות שלנו, במאפייני המטופל, בשלב הטיפולי ובשאר ההיבטים הרלוונטיים לאותו מקרה טיפולי.
אני מטופלת עי מטפל בטיפול מגע כעיסוי רפואי
המטפל הוא מדהים מקסים ושקט ואני מאד אוהבת את המגע שלו יחד עם השקט כי הוא עושה הרבה ולא מדבר בכלל והכל מאד בצניעות מירבית
התאהבתי בו מאד גם בגלל המגע אבל בעיקר בגלל התכונות שבהם הוא מפגין שליטה עצמית וכן נתינה גדולה ללא תמורה מינית
אני כמובן מתביישת להגיד לו
בפרט שהוא גבר נשוי ואני חשה שזה לא מוסרי כלל
אנני שולטת ברגש הזה והוא עז ביותר אני מרגישה בכלל לא בנוח לרצות משהו ששייך למישהי אחרת
אז אולי לא מתאים לך לטפל בו, אם הטיפול גורם לך אי נוחות?
אחרי שנה אפשר לנסות להתחיל סדרה חדשה של פגישות ?