אכילה היא המקום הכמעט יחיד שבו הילד אדון לגופו ושולט בו.
אולי זו הסיבה – ביחד עם עובדות החיים, מהן נובע שהילד תלוי מאוד בהוריו – שהאוכל הופך לזירה המרכזית למאבקי כוח בין הורים לילדים.
מאבקי כוח אלו נועדים תמיד לכישלון,
כי גם אם ההורים ניצחו במאבק והצליחו להחדיר אוכל לפיו של הילד, הם מפסידיםם במאבק על נפש הילד. כלומר, גם אם הילד יאכל בסופו של דבר בניגוד לרצונו, הרי שמבחינה רגשית ייגרם לו הרבה סבל ונזק ובטווח הרחוק זהו הפסד כבד גם להורים וגם לילד.
במסרים גלויים או סמויים, כאשר מתרחשים מאבקי כוח בין ההורים לילדיהם סביב האוכל,
הילד למד שאינו יכול לסמוך על עצמו ועל צרכיו, שהוא אינו אדון לעצמו, שגופו אינו רשותו הפרטית, שרצון הוריו חשוב ממנוו עצמו.
סביר להניח שהתנהגות ההורים כלפי ילדם ביחס לאכילה, תהיה מקבילה להתנהגותם כלפיו באספקטים אחרים של חייו.
אם כופים עליו לאכול, לא נותנים לו את זכות הבחירה ולא מכבדים את רצונותיו ונטיותיו ביחס לאוכל, יש סיכוי סביר שעושיםם זאת גם ביחס לאספקטים אחרים של חייו.
ילדים מרגישים את הוריהם הרבה יותר משנראה על פני השטח.
הילדים קולטים את מצבי הרוח של הוריהם, מרגישים את חולשותיהם ויודעים את הנושאים שעליהם אי אפשר להתווכח איתם.. אך מעל לכל, ילדים קולטים בעיקר את נקודות התורפה, שבהן ניתן לעשות מניפולציה על ההורה.
רבים הם הנושאים המהווים סלע מחלוקת בין הורים וילדים ואלה משתנים בתקופות גיל שונות –
לימודים, סידור החדר וניקיונו, עצמאות הילד והפרטיות שלו, כספים, לבוש ועוד. נושאים רבים הופכים לבעייתיים משום שהילדד חש שהם מהווים "נקודה רגישה" עבור ההורה, שהם נושאים משמעות עמוקה עבורו.
במשפחות בהן העימותים גלויים ומותר לבטא כעס, גם אם הילד מתנהג ומדבר הפוך ממה שהורים חושבים ומרשים – הוא עדיין אהוב ויש לו עדיין מקום במשפחה.
במשפחות בהן הקונפליקטים סמויים, נושאי המחלוקת הופכים להיות מוקד לביטוי הקונפליקטים באופן עקיף. אוכל, אכילה והשמנה מהווים דרך עקיפה שכזו, באמצעותה מבטא הילד את הקונפליקטים, הכעסים ואת השונות שלו.
אם ילד מרגיש באופן לא מודע, שאכילה היא נקודה רגישה אצל ההורה ושהוא יכול לעשות מניפולציות על ההורה דרך הנושא הזה, האכילה תהפוך מהר מאוד לסלע מחלוקת, למוקד של קונפליקט הבא לבטא את שאינו יכול לבוא לידי ביטוי באופןן ישיר. האכילה תהפוך לבמה שעליה מתרחשת הדרמה של המשפחה (בין הילד והוריו).
וכך לדוגמא ילד יסרב לאכול כדי לבטא את כעסו על אימו, או לחלופין יאכל כשאינו רעב כדי לרצות אותה. אם יצליח במניפולציה זו הילד יחזור עליה שוב ושוב, ובסופו של דבר יהפוך העניין לדפוס. לעומת זאת, אם ילד מבין שהאכילה אינהה נושא רגיש, הוא יאכל לפי צרכיו.
אמהות רבות נכנסות למאבקי כוח סביב אכילה בעיקר משום שהנושא הוא בעל משמעות רבה עבורן.
הן חרדות שהילד או הילדה יהיו שמנים כמותן, או שייאלצו להיות בדיאטה מתמדת, או שיפתחו הפרעות אכילה. כך קורה,, שהאם רבה עם בתה, כדי שלבת לא יהיו דפוסי אכילה דומים לשלה.
סיבה אחרת למאבקי כוח סביב אכילה, היא הצורך של האם לשלוט בחיי הילדים דרך האכילה.
במקרה זה, היא זקוקה למאבקי הכוח כדי להרגיש ולהראות שהיא בשליטה. מאבקי כוח יכולים להיות ביטוי לנוקשות שלל ההורים או לחולשה שלהם, שהופכת להיות לצורך חזק ושולט.
מריבות ומאבקי כוח סביב אוכל יגרמו להתייחסות לא טבעית ולעיתים אף מעוותת של הילד לאוכל, אבל מעבר לכך גם יקלקלו את יחסי ההורים עמו בתחומים אחרים של החיים.
הילד לומד שרצונותיו סותרים לעיתים קרובות את מה שהוריו מוכנים לתת לו, עד שלבסוף הוא מתחיל להיות נבוך בשלל רצונותיו. כתוצאה מכך נוצר קונפליקט בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא חושב שעליו לרצות – והוא מתבייש ברצונותיו. בנוסף לכך, הבעייתיות שהילד מבטא דרך האוכל רק תלך ותחמיר.
כך, לשם דוגמא, ילדים שהוריהם מפטמים אותם עלולים לפתח דחייה ממזון וברגע שתהיה להם הזדמנות שהוריהם אינם בסביבה, יאכלו מעט מדי. באותה צורה, כפייה לא פועלת על ילדים שמנים. ניסיון למנוע מזון מילד שמן לא רק שיגרום לוו להרגשה רעה ביחס לעצמו, אלא גם יגרום לו לרצות לאכול יותר וברגע שהוריו אינם לידו, יאכל הרבה יותר כדי לפצות על החסר.
לפעמים הכפייה האמורה נעשית בדרכים עקיפות,
כמו למשל מבטים נזעמים או מבטי תוכחה של ההורים כשהילד אוכל "יותר מדי", או אמירות כמו: "האם זו התוספת השנייהה שלקחת?" או כשלא מציעים לו תוספת בשעה שמציעים לכל הילדים האחרים.
הילד מבין את המסר, גם אם הוא מועבר בדרך עקיפה וללא מילים.
מתוך הספר: "נשים אוכלות את עצמן – על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית", הוצאת מודן, מאת מרילין לורנס ומירה דנה.
