אני כבר יודעת הכל.
אני יודעת מה דוחף אותי לאכילה
אני יודעת שאני בורחת בשביל לא להרגיש, בשביל לנוח, להתנתק
אני יודעת שאני פוחדת מאינטימיות שהבולמוס הוא החבר הכי טוב שלי שהוא אהובי ואויבי, שהוא גוזל ממני את האפשרות לחיות, ליהנות, להיות…
אני יודעת כמה קלוריות יש בסטייק ובמסטיק must
אני יודעת שאחרים חושבים שאני נראית נפלא ושראייתי מעוותת לא אובייקטיבית, כנראה.
אני יודעת שאמא שלי לא קיבלה אותי כפי שאני, שפחדתי להיות רעה, "חיה"
אני יודעת שאבא שלי העדיף אותי והתייחס אלי כאילו הייתי בת זוגו
אני יודעת שאני מקנא באחותי
אני יודעת שבערוץ האופנה כולן אנורקטיות ועל הרואין
אני יודעת שזה מופרע שאני מתה על ההרואין שיק
אני יודעת שאני צריכה ללמוד להיות לבד
אני יודעת שיש לי נטייה להתמכרות
אני יודעת שאני הורסת לי את החיים
אני יודעת שזה דבילי מפגר ומבייש לחשוב 24 שעות על אוכל
אני יודעת שיש דברים אחרים לעשות, הרבה יותר טובים…
אני יודעת שאני צריכה למצוא תחליפים אחרים מספקים
לעשות ספורט, למצוא תחביב, משהו אחר שימלא אותי
אני יודעת הכל…
ואני לא מסוגלת לעשות כלום
למה כל כך קשה לורד ( שם בדוי) לעשות שינוי? למה קשה לה לפעול?
במהלך שנות עבודתי עם נשים הסובלות מ"הפרעות אכילה" ניסיתי דרכים רבות על מנת לעזור לנשים איתן אני עובדת לחולל שינוי.
אבל כל הזמן משהו היה חסר! הרגשתי שאני לא מציידת אותן בכלים מספיק חזקים וקונקרטיים שיהיו איתן כאשר הן תהיינה לבדן. שאלתי את עצמי מה יוכל לתת לנשים בהם אני מטפלת, שחייבות ברגעי החרדה אחיזה קונקרטית שתרגיע, שמשתמשות באכילה כבאובייקט מנחם..מה נמצא איתם שם נוכח, קיים, ניתן למישוש שהן לבדן, פרט לאוכל ?
והתשובה הייתה גופן! הגוף שלהן!
"הבנתי שניסיתי להשפיע על החשיבה, האמונות, הדינמיקה הפנימית, ההתנהגות, מבלי לגעת בגוף, שניסיתי לעקוף את הגוף (השנוא) בניסיון להשפיע על הייצוגים הפנימיים. וכנראה שלא הייתי היחידה.."
כותבת סוזי אורבך, באותו הקשר, בספר מגע – אטאצ’מנט והגוף (מ – 2004)
"עבודתי הטיפולית רבת השנים דחפה אותי לקרוא תיגר על עיסוקם הבלתי נלאה של מטפלים במנטאליות, בנפש ובמחשבה, ועל עיסוקם החלקי ברגשות ובגוף. גופם של מטופלים בחדר הטיפולים בן זמננו נתפס עדיין כנספח לתהליכים מנטאליים: לפעמים הוא מגרה רגשות, לפעמים הוא נהייה חולה, לפעמים הוא מייצג זיכרון של משהו אמיתי ועמוק יותר, לפעמים הוא תיאטרון, במה עליה חקוקים וממנה פועלים בעיותיה של הנפש.
אולם הבנת הגוף כגוף שמדבר בעד עצמו ומצהיר על קשייו, חסרה באופן שמעורר תהיות… אינני רואה עוד בגוף כלי עיקריי לנפש, אלא גוף שמחפש דרך להיות. בעיות הגוף אינם מייצגות את הנפש אלא את הגוף עצמו, את דרישת הגוף לנוכחות: להצהיר על עצמו כגוף שבוכה, גוף שמתגרד, גוף שנמצא באי נוחות, גוף שזקוק לתשומת לב."
העניין הוא ששימת הלב לאותו הגוף שבוכה, מתגרד, שנמצא באי נוחות מהווה מפתח רציני לשינוי וגמילה.
אפשר להתייחס לגוף בחדר הטיפולים באופנים רבים, אני מתכוונת להחזרת התחושות הגופניות לפוקוס. תחושות של : כיווץ,, מחנק, עקצוץ, חום, קור, דחיסה. תחושות שאפשר לחוש אותן, לגעת בהן, שהן קיימות וממשיות. מעניין הוא הדבר שאם העיוות קיים לגבי הדימוי הגופני ("אני שמנה ומגעילה"), הרי שברמה התחושתית הוא לא קיים- הגוף לא משקר!
לא זו בלבד שהרי התחושות הגופניות מחברות בין העולם החיצוני הגלוי (כלומר בין מה שקורה בחוץ) לבין עולמם הפנימי (כלומר זה הרגשי שמצוי בפנים), ומשום כך יכולות לסייע לנשים לזהות "איפה הן נמצאות" ומה הן חשות בכל רגע נתון.
כלומר דרך שתסייע לנשים לפתח שימת לב לתחושות ושתסייע להן לתרגמן לשפה רגשית וממנה לשפה של פעולה, עשויה לסייע מאוד. תהליך שכזה הופך את הגוף עם הזמן להיות "בעד" ולא נגד, הוא זה שמסייע להיחלץ מסיטואציית הדחיסה הרגשית (הבליעה הרגשית) שלרוב תביא אחריה את השימוש, יהיה אשר יהיה, הרעבה או בולמוס.
אני מאמינה שיש ללמד באופן חווייתי ולהתאמן בטכניקות פעולה שונות שמסייעות לחדד את הקשב לצרכים הגופניים, הרגשיים והרוחניים.
השחזור שנעשה במהלך הטיפול לסיטואציות מהיום יום שהובילו לאכילה רגשית והפוקוס שניתן לגוף בעת השחזור יוצר "רישום גופני". רישום זה פעמים רבות מסייע לגוף "לזכור" מצבים של אי דיוק הגורמים לרעב נפשי ומוביל ל "אכילה רגשית".
טכניקות הפעולה שחוות הנשים "נרשמות בגוף" ומסייעות מאוד בזמן אמת לנוע מתובנה (שלא תמיד מספקת) לפעולה בונה, לשינוי. ולגמילה מ"אכילה רגשית".
השיטה מאפשרת תהליך בו המשתתפות לומדות להיות במגע עם סוג מיוחד של מודעות גופנית פנימית. מודעות פנימית גופנית זו מסייעת מאוד להשתחרר מדפוסים של "אכילה רגשית".
הכותבת: סיגל פלינט, היא פסיכודרמטיסתית מטפלת פרטנית וקבוצתית ומנחת קבוצות "הקשבה לגוף והזנת הלב הרעב".
