הכמיהה, הדחף, החשק להשתמש בחומרים או להתנהג באופן כפייתי ייקראו לעיתים במילת הסלנג – "דודא".
מהי ה"דודא" ?
בבסיס הכמיהה קיים הזיכרון החזק אשר מתקשר להתנסות ולחוויה של השימוש בחומר אוו בהתנהגות. להרגשת הרווחה, ההקלה, ההרגעה, ההנאה הריגוש והשחרור מהלחצים.
במצבים מסוימים האדם לאחר הגמילה כמה לשחזר את אותה חוויה.
זהו תהליך נורמאלי וטבעי אשר מתרחש בקרב כל אחד, לכן גם לא צריך להרגיש אשמה או בושה שהיא הופיעה.
בנוסף היא מתעוררת לרוב מתהליכים לא מודעים, היא אינה צפויה, ויכולה להתרחש בכל עת מבלי שהאדם "הזמין" אותה.
קיימים גורמים חיצוניים וגורמים פנימיים שיכולים לעורר את הכמיהה (טריגרים)
- גורמים חיצוניים, אשר בסביבתו של האדם: כמו מקומות מסוימים, מראות שמזכירים דברים מתקופת השימוש, קולות, ריחות, אנשים.
- גורמים פנימיים, כמו רגשות: בדידות, שעמום, חרדה, עצב, לחץ. ואף בזמנים של אירועים משמחים – כשמתקשים להכילם או כשחשים צורך להעצים את הריגוש והחוויה.
מצד אחד אין לאדם המכור שליטה על הופעת הכמיהה, עם זאת עליו לקחת אחריות והוא צריך לשלוט בבחירת הדרכים הנכונות והיעילות ביותר להתמודדות.
אין לפחד מה"דודא" אלא לקבל אותה כחלק בלתי נפרד מתהליך הגמילה וממהלך החיים. באופן זה אפשר יהיה לשלוט בה ולא לתת לה לנהל את האדם.
אין להתעלם ממנה כאשר היא מופיעה, אלא להיפך, ללמוד אותה עד כמה שניתן על מנת שאפשר יהיה להימנע ממנה או להתמודד איתה כראוי.
בזמן הופעתה האדם המכור ירגיש שכביכול מתקיים דיאלוג, דו-שיח פנימי בתוך נפשו, בין ה"קול" בעד וה"קול" כנגד ההתמכרות.
מצד אחד ה"דודא" מנסה לפתות אותו לחזור לשימוש בחומר או בהתנהגות:
- "אני החבר הכי טוב שלך, אל תזנח אותי"
- "אף אחד לא יידע"
- "רק פעם אחת תהמר/תשתמש לזכר הימים ההם"
- "אתה לא מאושר בלעדיי, איתי הגעת לשיאים"
ומהצד השני, הרצון של האדם להחזיק בגמילה, ולהתמודד עם הכמיהה:
- "לא רוצה לברוח איתך רוצה להתמודד"
- "את מנצלת אותי בזמן שאני פגיע במיוחד"
- "לא אתן לך לשלוט בי"
- "אני מכיר בך ולא מפחד ממך"
חשוב להכיר בכך שהכמיהה קיימת, רק כך ניתן יהיה ללמוד את המשמעויות שלה ולפתח אסטרטגיות של התמודדות נכונה מולה.
בזמן אמת האדם יכול לבחון עם עצמו:
- כיצד הוא מזהה את ה"דודא" – ברמת הרגש, התחושה, המחשבה ?
- אילו דברים עוררו אותה והפעילו אותה ?
- אילו פעולות וטכניקות סייעו לו להתמודד ?
ה"דודא" חולפת אחרי זמן מה. לכן חשוב להסיח את הדעת ממנה להעסיק את הגוף והמחשבה בדברים אחרים עד שהיא תחלוף.
פעולות שניתן לעשות:
- לא להיכנס למצבים שמפחיתים עוד יותר את השליטה – להימנע ממקומות, מצבים, דברים ואנשים המעוררים אותה ומתקשרים לתקופת השימוש.
- לצאת לטיול, להליכה, להתאווררות.
- לעשות ספורט – פעילות גופנית משחררת כימיקלים במוח כמו אנדרופינים שמייצרים תחושה טובה. ולספורט יתרונות כהנאה, הפגת בדידות, שיפור בהערכה העצמית ובדמוי הגוף.
- לדבר עם אנשים תומכים בסביבה: ספונסר, חבר, בן/בת זוג, הורה.
- ללכת לקבוצות תמיכה לעזרה עצמית.
- דיבור עצמי פנימי.
- להתפלל.
- ללכת לטיפולים אלטרנטיביים: כמו יוגה, מדיטציה, דיקור וכל מה שעשוי להקל על ההרגשה.
- וכמובן להשתלב ולהתמיד בתוכנית טיפולית מובנית.
כל עוד עושים את הפעולות הנכונות – עוצמת ההשפעה שלה על האדם תפחת עם הזמן. האדם יהיה מספיק "מאומן" על מנת להתמודד נקודתית עם החוויה ולהמשיך בשגרת חייו.