נוער שנחשד בשימוש בסמים – עזרה ראשונה להורה המודאג

1.התייחסו למידע שקבלתם מחברי הנער כעל מידע אמין.

אם קיבלתם דווח על ילדיכם, מקבוצת השווים שלו (החברים שלו) בעניין שימוש בסמים, בין אם מקור המידע מזוהה או אנונימיי – כנראה שהמידע הוא אמיתי.

הנוער מגלה בד"כ לויאליות (נאמנות) קיצונית לעמיתיו. אם מישהו מהחברים מעז לספר- הדיווח הוא כנראה נכון. אל תתעלמו!

2. פנו לגורם מקצועי המתמחה בתחום הסמים.

עוד לפני שתתחילו לפעול, עוד לפני שתדברו עם הנער – עדיף שתתייעצו עם גורם מקצועי. ההתייעצות היא חשובה כדי למנועע טעויות שכיחות בניהול התהליך. בכל מקרה – אם קיים חשד לשימוש בסמים רוצו לקבל עזרה מגורם מקצועי שזוהי ההתמחות שלו.

נושא הסמים הוא נושא מורכב, סבוך ובעל מאפיינים ייחודיים. להורים וגם למטפלים הרגילים אין בד"כ את הידע וההבנהה הדרושים לטפל בנושא ולהביא לפתרונו.

אל תגידו "מה הסיפור! – זה רק גראס!" (מריחואנה).

הגראס, בנוסף לנזקיו הבריאותיים – יוצר – בייחוד בגיל ההתבגרות, נזקים פסיכולוגיים משמעותיים כגון:

פגיעה משמעותית בעיצוב הזהות, בלימת ההתפתחות הרגשית, בניית "תבנית מחשבה מגוננת"- כמנגנון הגנה נפשי מלאכותי,, הרגליות רעה לפתור בעיות בעזרת חומר פסיכו אקטיבי ועוד.

צריך לקחת בחשבון שיהיה לכם קשה מאוד לזהות שמדובר בכלל בשימוש בסמים.

לנוער יש מיומנויות הסתרה מפותחות – גם פיזיות (חיצוניות) וגם התנהגותיות.

לנוער קל מאוד לתמרן ולהטעות את ההורים מכיוון שאינם בקיאים בתחום. הסיכוי שתדעו את המצב לאשורו הוא נמוך ביותרר ולכן יש צורך בסיוע מקצועי.

כדי להביא לסיום השימוש יש צורך בחשיבה ובתכנון כולל לטווח רחוק.

קיים סיכוי קטן שתגובה הורית לא מקצועית ובלי בקרה מתאימה על הנער, תגרום לסיום השימוש.

יש צורך בתכנון אסטרטגי שיעסוק בעיצוב אופן ההתמודדות הנכון עם בעיית הסמים.

במקביל – יש לעסוק בניווט מחודש ומושכל של שאר מרכיבי חייו של הנער.

דעו לכם: הטיפול הוא בכם – לא פחות ואולי אף יותר מהטיפול בילד שלכם.

ישנם מרכיבים בדינאמיקה המשפחתית שתומכים באופן לא מכוון ולא מודע בהתנהגות מתמכרת.

אם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה בילד שלנו – קודם כל אנחנו צריכים להשתנות.

זה לא הוגן לבקש מהבן שלנו להפסיק את השימוש מבלי שדאגנו לבדוק מה היא תרומתנו להיווצרות המצב הזה. חובה עלינוו לבדוק היטב שאנחנו לא חלק מהבעיה אלא חלק מהפתרון.

בנוסף לכך צריך לקחת בחשבון שברוב המקרים הנוער אינו מוכן לשתף פעולה ולהגיע לטיפול.

הוא מבחינתו כבר לא נמצא ב"בעיה" – הוא כבר ב"פתרון". הוא אינו רוצה עזרה כי ה"עזרה" באה לקחת ממנו את ה"פתרון"" שהוא כבר יצר. לנו ההורים – אם אנחנו רוצים לפתור את הסיבוך – אין לנו הרבה ברירות אלא להגיע לטיפול בעצמנו.

לגבי ההורים המשוכנעים שהדרך היחידה להפטר מהסמים היא שהנער יעבור "טיפול"-

אני אתן קצת הבהרות. אל תלכו שולל על ידי הגישה (הפסיכולוגיסטית) שרואה בטיפול הנפשי בנער המשתמש הכרח בסיסיי בדרך לפתרון. בטעות התחלנו להאמין בהצבה של גבולות רק אם הצלחנו לגרום לנער להבין ואולי אף להסכים במידה מסוימת לרציונל שעומד אחריהם (אני קורא לזה – "הפסיכולוגיזציה של הגבולות").

במקום להתמקד בהצבה בפועל של גבול אנחנו עוסקים בהשקעה מאסיבית ב"חינוך ", בדיבורים אינסופיים, בהבהרותת ובשכנועים.

(להרחבת התובנה בנושא ראה ספרם של בלנק ושבתאי "הורים טובים מידי").

נוצרה תפיסה שכאילו אין טעם בגבול אם לא הצלחנו לשכנע אותו לקבל את התובנה שמובילה אותנו. מכאן נוצרה המסקנהה שחייבים לשכנע את הנער בנחיצותו של הגבול. וכמובן כדי לשכנע אותו כנראה הדרך הטובה ביותר היא הדרך הטיפולית.

זוהי טעות ! הנער לא צריך טיפול – הנער צריך גבול !

ההורים הם אלה שזקוקים לטיפול וחשוב שהם יקבלו אותו. הם זקוקים לטיפול כדי שיוכלו לקדם את הבן שלהם בדרך הנכונה.

 

צריך להבין מתי כן כדאי שהנער יהיה בטיפול:

אם קיים אצל הנער קונפליקט פנימי לגבי משהו- יש מקום אפשרי לטיפול.

לדוגמא: כל החברים הקרובים של הנער מבלים במסיבות טבע. לנער ברור שאם הוא יצא איתם המשמעות היא שימושש בטריפים ובאקסטות. הוא קרוע בין הרצון להיות עם החברים לבין החשש שהוא יתפתה להשתמש למרות שהוא לא רוצה בכך.. הוא רוצה לצאת וגם לא רוצה לצאת. הוא קרוע בין תפיסת העולם שלו שאומרת שעם החיים צריכים להתמודד ללא שימוש בחומרים פסיכו אקטיביים לבין הרצון שלו "לזרום" עם מה שקורה ולאסוף חוויות חדשות לחיים. זוהי דילמה פנימית. יש לו שני רצונות פנימיים הסותרים זה את זה.

אם הנער סובל מדילמה פנימית שאינו מצליח ליישב – כאן יש מקום אפשרי לטיפול.

אם קיים אצל הנער קונפליקט חיצוני לגבי משהו- יש מקום ברור ומפורש לגבול.

לדוגמא: הנער משתוקק לבלות במסיבת טבע. הגיע כדור אקסטזי חדש שכולם מדברים עליו והוא מוכרח לנסות אותו. הרצוןן הבסיסי שלו הוא ברור. ברור לו שהוא רוצה להשתמש – אין סתירה בין רצונותיו הפנימיים. הדילמה היחידה שלו קשורהה לחשש להיתפס על ידי ההורים שלו או על ידי המשטרה. זוהי דילמה חיצונית. אם רצון הנער עומד בסתירה לאיסור חיצוני חיוני – אין כאן מקום חשוב דווקא לטיפול. כאן יש מקום ברור ומפורש לגבול.

טיפול אמיתי הוא אקט של בחירה.

הוא פועל יוצא של רצון חופשי של הפרט להיעזר בדרך לחיפוש פתרונות. הטיפול אמור להיות כלי עזר שהפרט צריך לרצותת להשתמש בו. הוא לא אמור להיות לא חובה ולא "כפיה הומניסטית" בדרך לשינוי.

הטיפול הוא אמצעי, הוא לא מטרה. זוהי הצעה, זוהי אפשרות. זהו בונוס שאנחנו רוצים להעניק לפרט הסובל – אם הוא רוצהה בכך. רוצה עזרה – נהדר! לא רוצה – ההפסד כולו שלך!

הפסיקו את התלות הלא חכמה הזאת בהכרח בטיפול נפשי בדרך להפסקת השימוש.

צריך לקחת בחשבון שגם אם כבר הנער שלנו מוכן ואולי אפילו רוצה ללכת לטיפול – אין זה מבטיח דבר וחצי דבר בנוגע לסיום השימוש בסמים.

קחו בחשבון שלטיפול פסיכוטרפויטי רגיל (לנער או לכם) שאינו מלווה בהצבת גבולות אקטיבית לנער ובבקרה מהימנה עלל המצב – אין את הסיכוי לגרום להפסקת השימוש. לטיפול רגיל בלבד אין סיכוי לנתק את הקשר ההדוק והמתגמל שמעניק הסם.

כמו כן – אל תצפו מהמטפל שהוא זה שיציב לנער את הגבול ואת הבקרה על הגבול.

זה לא תפקידו – זהו התפקיד שלכם – אל תתחמקו ממנו!

 

לסיכום – כדי להוביל לסיום השימוש חייבת להיות פעלתנות הורית המלווה בייעוץ מקצועי. הפעלתנות ההורית צריכה להיות מתוכננת מראש, חכמה, אקטיבית, נמרצת ובלתי מתפשרת – בין אם הנער מגיע לטיפול ובין אם לא.

3. צאו למאבק חכם ועקבי בנושא אחד בלבד – הפסקת השימוש בסם.

לאחר שעשיתם תכנון אסטרטגי ראשוני – צאו לדרך. דעו לכם שלצערנו אין הפסקה של שימוש בסמים ללא מאבק.

השימוש בסם הופך להיות הרגל חיים ממכר שמזין את עצמו. הוא נוטה להחזיק מעמד גם לנוכח שיפור במצב – גם כשקוריםם שינויים חיוביים בתנאי חייו או במצבו הנפשי של הנער.

במצב הזה לדיאלוג מילולי-שיחתי בלבד, לשינויים קלים באורחות החיים, בתנאים וביחסים – כמעט ואין סיכוי לגעת בו ולגרוםם לו לשנות את דרכו בכל הנוגע לסמים.

ישנם הורים "הומאניים" "נאורים" שמחכים שהתובנה לסיום השימוש תבשיל אצל בנם באופן רצוני ומתוך התבגרות עצמיתת פנימית.

זה לא נכון לחכות שזה יבוא ממנו! זוהי טעות גדולה – וזה גם לא יבוא…

השימוש בסמים (ובייחוד בגראס) מקנים לו יתרונות רבים כל כך – שקשה לו מאוד לוותר עליהם.

הם עוזרים לו להימנע מהמפגש הכואב עם לחצי החיים המורכבים והמסובכים שלנו.

העזרה שהסמים נותנים לו בשיפור יכולתו להתמודד ולשרוד הופכים אותם בעיניו ללגיטימיים.

בניגוד לחלק מעולם המבוגרים המשתמשים בסמים שהם עצמאיים – הנוער עדיין תלוי בנו כלכלית , פיזית וגם נפשית. לרוב איןן לנו ברירה אלא להשתמש בתלות הזאת כדי ליצור שינויים ולהוביל לסיום השימוש.

צריך לדעת שאין סיכוי ליצור שינוי אמיתי כשהסמים בפנים.

לסמים יש השפעה מכרעת על אופיו ואופן התנהלותו של הנוער. עם הסמים הנער הופך ל"ווזליני" לגמרי. אי אפשר "לאחוז" בו.. כל הנאמר לא נוגע בו ומחליק ממנו והלאה.

הסמים עוזרים לו להפוך לבלתי מושפע ובלתי נפגע – דבר שקשה לו מאוד לוותר עליו.

לכן כדי לנתק את הקשר הצמוד בין הנער לסם אין אפשרות אחרת אלא לצאת למאבק נחוש. השינוי יכול להתרחש רק לאחרר שבדקנו ווידאנו שהסם יצא לחלוטין מהמשוואה ההתפתחותית של הנער. רק אז השינוי יכול להתחיל לקרום עור וגידים.

הפרידה מהסמים היא היעד העיקרי.

(רצוי גם שהיא תהיה היעד הישיר היחידי של ההורים במאבקם). הפרידה מהסמים היא נקודת ארכימדס – היא נקודת המשעןן שתאפשר את השינויים בשאר התחומים. ההתמקדות של ההורים בסמים בלבד (למרות שזה נשמע אולי פשטני ולא אמין לאוזן השומעת) מעלה את הסיכוי שהמאבק יהיה אפקטיבי יותר בטווח הארוך. הנער צריך להרגיש שהמאבק הוא לא נגדו ולא נגד תחומים נוספים שהוא בחר לעסוק בהם. הנער צריך להרגיש שהמאבק הוא רק נגד הסמים.

הורים! – וותרו על המאבק בשאר התחומים בחיי הנוער שלדעתכם טעונים שינוי ושיפור!

ולמה?

כי הנוער לא רוצה להיפרד מהסמים בין היתר מכיוון שהוא חושש שעצמאותו וחופש הבחירה הכוללים שלו יפגעו. הוא חוששש שמטחנת השכל ההורית לא תפסיק לנג'ס להרצות וללחוץ לכיוון של הרבה שינויים נוספים הנדרשים מבחינתם. הוא קולט את השאיפה ההורית לשנות את כל סגנון חייו, והוא חושש מאפקט הדומינו.

הוא מפחד שהויתור שלו על הסם יגרום ליריית הפתיחה במסע שינויים מקיף שההורים ינסו לערוך בחייו. הנוער חוששש שהויתור שלו יאפשר התערבות הורית שתגרום לתגובת שרשרת. הוא מפחד ממהלך הורי "אימפריאליסטי" כולל שישאף לפורר את כל מבנה החיים הרצוי מבחינתו.

נער בגיל ההתבגרות שמרגיש ששוללים את מכלול דרכו – לא יוותר על הסמים!

הוא אומר לעצמו: "הרי זה לא יפסק לעולם". "אם אני אפסיק עם הסמים – ההורים בכל מקרה ימשיכו את המאבק שלהם ליצורר שינויים בתחומים נוספים בחיים שלי: החברים שלי, הבילויים, הלימודים, הסיגריות וכו'… אז למה לי לוותר?"

נער שיקלוט עם הזמן שאנחנו נלחמים רק בנושא אחד – הסמים, קיים סיכוי רב יותר שהוא ירשה לעצמו להרפות את אחיזתוו העיקשת בחומר.

לכן – לכו על יעד מרכזי אחד – הסמים!

בשאר התחומים – השתדלו לקבל ולכבד את דרכו של הבן. הורים טועים כשהם משקיעים מאמץ אדיר לגרום לו לשנות אתת סגנון חייו עוד טרם הוא הפסיק את השימוש.

אל תנסו לשנות את סגנון חייו בתקווה שזה יפלוט את השימוש בסמים.

ההפך הוא הנכון. הוציאו את הסמים וכך תגדילו את הסיכוי שסגנון חייו ישתנה באופן טבעי ולא מתוך "כניעה" לתכתיביםם ישירים שלנו.

ללא הסמים הנער מאוד יתקשה לקיים את אורח חייו הנוכחי. ומתוך כך – דעו לכם שהשינוי ברובו יתבצע מאליו. הוא יתבצעע באופן נכון יותר, בריא יותר – וללא התערבות הורית ישירה היוצרת התנגדות עצומה אצל הנוער.

4 . עשו מאמץ לקבל את דרכו האישית של הנער ולשפר את רווחתו.

ההתנסות הראשונית של הנוער בסמים – התחלת השימוש – יכולה להיות תוצאה של צורך במימוש של סקרנות, דחף הרפתקניי או הענות לציפייה חברתית.

נוער ש"טעם" פעם – ועזב לחלוטין את הסם – הוא לא מעניינינו.

אנחנו עוסקים באלה שממשיכים, באלה שמתמידים באופן רציף או אקראי ( – מה שנקרא בחצי קריצה – "שימוש מזדמןן קבוע").

ההתמדה בשימוש בסם היא בדרך כלל תוצאה של מצוקה מתמשכת, לחץ נפשי או כאב המלווים את חיי הנער.

דעו לכם שנער שמתמיד בשימוש בסמים הוא נער במצוקה.

אל תאמינו לטענות שגורסות שהשימוש בסם – זה סתם, זה רק סגנון בילוי עכשווי, זה כמו עישון רגיל, זה חסר השפעה וכו'…נער משתמש הוא נער שבאופן בסיסי סובל.

נער משתמש הוא נער שמרגיש שלא מקבלים אותו ואת דרכו. הוא נער שעדיין לא מצא את מקומו. הוא טרם עיצב וטרם נפגשש עם זהותו האמיתית.

אנחנו לא נוכל לעשות במקומו את העבודה. מה שאנחנו כן יכולים לעשות זה קודם כל להקל עליו פיזית ופסיכולוגית במסעע ההתבגרות הלא פשוט שהוא עושה.

בלית ברירה המסע יכלול גם "שוטטות" מבולבלת וגם "התברברות" מידי פעם. זהו חלק חיוני במסע וזה לא נכון לשלול את זהה ממנו.

אנחנו נדאג לשלול רק את אותו חלק במסע שבו הוא סטה לטריטוריה שיקרית ומזויפת – כלומר למחוזות הסמים.

כדי לצמצם את הסטייה צריך לדאוג לצמצום המצוקה. כדי לצמצם את המצוקה –

שנו את תפיסתכם וקבלו את זכותו לעצב דרך אישית השונה משלכם.

קבלו את הפירסינג המעצבן שהוא רוצה לשים בגבה, את התשובות הלקוניות המינימליסטיות שלו ("איך היה בביה"ס?" –– "בסדר!"), את הסגנון המוסיקלי הנוראי שלו, את הזמן המוגזם שהוא מבזבז על המחשב, איכות המזון הירודה שהוא אוכל, החברה המוזרה והמעצבנת שלו ועוד ועוד…

תנו לגיטימציה לדרכו גם אם איננה מקובלת עליכם.

((אני רוצה לסייג ולומר שאני כמובן מדבר על לגיטימציה לדברים שאינם נכללים במסגרת "ארבעת הלאווים":

1.לא לפלילים 2.לא לסמים 3.לא לפגיעה (מעשית) ברווחת ההורים. 4. לא לחציית "זמן גג" בלימודים ו"זמן מיודעות"" בחופש)).

השקיעו תחילה בשיפור רווחת החיים שלו – זה חשוב!

צריך להשקיע בשלב הראשוני ב"תיקון". צריך להשקיע ב"לייצר בריאות" עוד לפני שאנחנו יוצאים ל"מלחמה בחולי". חשובב ליצור בחייו רווחה פיזית ובייחוד נפשית.

לאורך כל התהליך עלינו ליצור מצב שבו הנער ירגיש שיש לו מה להפסיד. בין הייתר יש לדאוג לו למרחב אוטונומי מספקק ולהמעיט ככל שניתן את העימותים ביננו לבינו.

נער שנמצא במצוקה נפשית ופיזית, נער שמרגיש שעצמאותו הכללית עומדת להיפגע – יתקשה מאוד להיפרד מהחומריםם שמקילים עליו.

נער שחופש הבחירה שלו בתחומים רבים מידי עומד להינזק – יפתח עמידות וינתק מאיתנו מגע.

זכרו – נער שיש לו מה להפסיד יהרהר שנית האם כדאי לו להתמיד בשימוש בסמים.

לאופן ההתנהלות המשפחתית, לתקשורת ולדיאלוג ההורי יש השפעה רבה על הרגשתו של הנער.

כדי לתקשר עם הנוער היום צריך ללמוד את השפה המתאימה.

העידן הפוסט מודרני שינה את כללי המשחק. אם לא הצלחתם לרכוש את השפה באופן טבעי – לכו ללמוד אותה אצל מביניםם בתחום. תשקיעו בללמוד אותה! זה חשוב!

5. סרבו לנהל דיאלוג בוגר ו"אקדמי" עם הבן בנושא הקנביס (גראס,חשיש)

אם הילד שלכם יזמן אתכם לדיון על הקנביס- אל תענו להזמנה. הימנעו מכל שיחה אינטלקטואלית "אקדמאית" פתוחה בנושא.. אל תסכימו לדבר איתו על מאמרים "מקצועיים" שהוא יעביר לכם מהעיתון או מהאינטרנט. אל תתפתו מכך שהבן היקר שלכם סוף סוף רוצה לשבת ולשוחח אתכם. הוא טומן לכם מלכודת! אין לכם שום סיכוי מולו.

הוא ינצח ואתם תפסידו! – גם אם לא תרגישו בכך. תפקידכם הוא להדגיש נחרצות את התנגדותכם לשימוש בגראס, ולהימנעע מכל דיון חופשי בנושא. בל תרפה את ידיכם הידיעה שאולי גם אתם הייתם בין אלה שנגעו בעברם בחומר ולכן אין לכם את הזכות לדרוש ממנו…

אל תרגישו חובה לנמק את התנגדותכם לשימוש בחומר.

אם אתם בכל זאת מרגישים חובה להיות הורים "נאורים ", המשוחחים ומתדיינים עם הילדים על "כל דבר" – אל תתאמצוו להציג נימוקים רציונאליים מידי.

בכל מקרה אין לכם שום סיכוי לשכנע אותו. אין לכם שום סיכוי לשנות את עמדותיו.

הוא מגובה ע"י תרבות- נגד שלמה, אלטרנטיבית, (מציאותית או ווירטואלית) – שוחרת גראס. התרבות ה"גראסולוגית" היאא משוכנעת, משכנעת, חד משמעית, מבוצרת ומנומקת.

הנער נתמך ע"י 200 אתרים "מדעיים" באינטרנט. הוא יציג לכם עשרות טיעונים שאם אינכם אנשי מקצוע מנוסים בתחום — תתקשו להתמודד איתם. בנוסף לכך- סביר להניח שהוא כבר תחת השפעת הגראס, כך שכל מה שתגידו יהיה כנראה חסר משמעות. זה לא ישפיע עליו כלל – ומבחינתו – זה רק יאפשר לו לתמרן אתכם בקלות.

אפשרו לעצמכם שיחת "לייט" פתוחה עם ילדיכם בנושא זה – רק אם לא קיים חשד לשימוש.

אל תהיו כבולים בקונצפציה שגורסת שכדי לגרום לו להימנע משימוש בסם חובה לגרום לו לשנות את עמדותיו בנושא החומרר ונזקיו. אל תקשרו בין השניים. מניסיון – זוהי השקעה במנייה מפוקפקת. זוהי אמנם דרך "חינוכית" מקובלת – אך לצערנו חסרת אפקטיביות בנושא הזה. אל תתאמצו לגרום לו להפסקת השימוש בסם באמצעות שינוי עמדותיו.

אם הוא מתעקש (והוא אכן יתעקש – בגלוי או בסמוי) אז שיתעקש. שיחזיק בכל עמדה שהוא מוצא לנכון. את השינוי אתםם תדרשו בכל מקרה – בהתנהגותו ובמעשיו. אין זה משנה כלל אם הוא מזדהה עם העמדות שאתם מייצגים או שולל אותם. אתם תגרמו לשינוי להתרחש! אתם תגרמו לו לסיים את השימוש!

 

השינוי יתרחש דרך הפעלת סנקציות אפקטיביות ובדרך כלל כואבות.

דרך הטבות פסיכולוגיות ומעשיות. דרך הרגליות חדשה נטולת סמים שאנחנו נדאג ליצור ולתגמל.

אל תבזבזו את האנרגיה שלכם בניסיון לשנות את עמדותיו. זה לא אפקטיבי.

כדאי לכם לדעת שהמאבק הוא ארוך ומתיש וכדאי לחסוך כוחות כדי ל"הסתער" רק על היעדים עם פוטנציאל לתשואה רווחית.

6. העבירו לנער מסר טוטאלי וחד משמעי בנושא השימוש בגראס.

במידה וקיים חשד לשימוש, יש לקיים מפגש עם הנער (בעיתוי נכון ובאופן מתוכנן היטב) ובתוכו להעביר מסר עוצמתי, חדד משמעי, ברור, חותך ושאינו משתמע לשתי פנים.

מסר מתנגד, מסר השולל את השימוש בסם – בכל מקרה ובכל מצב.

דעו לכם שלשיחה "חינוכית" רגילה, הגיונית ורציונאלית- אין שום סיכוי לגעת בו וליצור את ההשפעה הרצויה. כדי להדגיש אתת עמדתכם בנושא מותר לכם לדבר עם קצת טירוף בעיניים ובטון דיבור תואם.

יש להעביר לו את החוויה שבנושא הסמים המדיניות ההורית היא מדיניות של – 

"קיר הברזל"(על פי הרעיון של ז'בוטינסקי ושות').

יש להעביר לו תחושה של איסור בגודל "החומה הסינית".

הנער צריך להרגיש שלא מדובר על עוד גבול – אלא על "הגבול!".

רק לחוויה מוקצנת והחלטית יש את הסיכוי לעשות את העבודה. יש לקבע אצל הנוער את התפיסה (ומתוך כוונה אמיתיתת להגשים אותה) שבנושא זה ההורים לא יוותרו, ולא משנה באיזה מצב באיזה גיל ובאיזה מקום הוא יהיה. המסר שלנו הוא:

"הבן שלנו לא יגע בסמים- נקודה!" "במשפחה שלנו אין מצב שמישהו יגע בסמים!"

אל תתפתו להתפשר למול הדרישה "ההגיונית" של הנוער לעבור לשימוש מינימאלי ומופחת בסם "הטבעי" ו"האורגאני" ש"כולם" משתמשים בו.

רק באמצעות איסור מוחלט תוכלו לאפשר לשינוי להתרחש.

בשלב הראשוני הזה – אופי הגבול, אופי האיסור שאנחנו יוצרים הוא – איסור רעיוני וללא נגזרת מעשית בדרך כלל.

אנחנו צריכים להבין שהמאבק הוא ארוך ורב שלבי. יש מקום לחשיבה עמוקה לפני כל הכרזה על גבול מעשי. כדאי לשקולל היטב לפני שאנחנו מתחייבים ל"פעולה". לא כדאי "לבזבז תחמושת יקרה". לא כדאי שנאיים ואחר כך משיקולים כאלה ואחרים לא נממש – או שלא נוכל לממש את האיום. צריך לדאוג שהאמינות שלנו ו"כוח ההרתעה" שלנו לא יפגעו (סליחה על השימוש בטרמינולוגיה צבאית).

מכאן שכדאי להימנע בשלב ההתחלתי מאיום בעונש מוגדר, או מהצבה של איסורים מעשיים. "יותר עדיף" לאיים בצורהה מופשטת ולא מוגדרת:

"אני לא יודע מה אני אעשה לך אם אני אדע שאתה נוגע בסמים…"

"אין לך מושג מה אני מסוגל לעשות אם אני אדע שאתה אכן…"

יש לקחת בחשבון שאם אין ראיות חד משמעיות (ולפעמים גם אם יש…) – הנער יכחיש לגמרי שהייתה לו נגיעה כלשהי בסם.

נער שמשתמש אף פעם לא יודה בשימוש. חשוב שלא להתרגש מההכחשה שלו ולא להתפתות להאמין לה. אין צורך לקרוא לוו שקרן.

לנוכח הכחשה שלו אין צורך להאשים אותו באופן ישיר בשימוש.

לנוכח הכחשה שלו כדאי לדבר על ההתנגדות המוחלטת שיש לנו ל"רעיון" השימוש בסם. זאת כדי שלא לסטות מהמסרר המרכזי שלנו ולהתדרדר לוויכוח חסר האפקטיביות וחסר תוצאות – האם אכן היה שימוש בסם.

אין צורך לחוש חובה לנהל איתו שיחה נוקבת – רק במידה ונמצאת בידינו הוכחה חותכת לכך שהוא אכן השתמש.

חשוב שנעקוף את הוויכוח המעכב הזה – האם הוא אכן השתמש בסם או שלא…

הרבה פחות חשוב לחשוף את האמת לגבי העבר וההווה. הרבה יותר חשוב להנדס נחרצות את העתיד. מה שחשוב זהה שמכאן והלאה הוא לא יגע יותר בסם.

לכן הנער צריך לצאת מהשיחה עם חווית גבול רעיונית מאסיבית שאינה ניתנת לערעור.

הנער צריך לצאת מהשיחה – עם תחושת איסור ברורה ועוצמתית. עם ההבנה שלהורים יש מוכנות נחרצת לצאת למאבקק אינסופי ובלתי מתפשר בנושא הסמים מכאן ועד עולם.

7.תדאגו שהנער יעבור בדיקות שתן באופן סדיר – חובה! חובה! חובה!

טיפול רגיל בנער שנחשד בשימוש, שאינו מלווה בבדיקות שתן- הוא בעל אפקטיביות נמוכה עד אפסית. צריך לדעת שבנוגעע לשימוש בסמים הנוער הופך לשקרן "פתולוגי".

בנושא זה אין כמעט סיכוי לקבל דיווח של אמת. אין לנוער שום בעיה לשקר בתחום הזה.

לסם ובייחוד לגראס יש נטייה להשמיד כל רגש אשמה המלווה את דיווחי השקר.

הדרך היחידה לדעת את האמת היא באמצעות בדיקת השתן.

בדיקת השתן היא קריטית, מכיוון שאנחנו מתנים חלק גדול מההתנהלות ההמשכית ואופן ניהול המאבק – בתוצאות בדיקתת השתן. כל המרחב החופשי שאנחנו נותנים לנער ברוחב לב (כמעט ללא מקדמי ביטחון) – בנוי על בדיקת שתן קבועה ומחזורית.

אם אין לנו אמצעי בקרה ממוקד לדעת שהסמים הם אכן מחוץ למשחק – לא נוכל לתת לו את החופש המנטאלי והמעשי שהואא רוצה וצריך.

הבדיקה מהווה נקודת ציון משמעותית בדרך למיגור הסמים.

עד לאותו הרגע לנוער אין בעיה ליצור את האשליה שהוא משתף איתנו פעולה. הוא יודע שבאופן רגיל אין סיכוי שההורים ידעוו את האמת לגבי השימוש והוא רוצה להנציח את המצב הזה.

ללא הבדיקה מה שקורה הוא שההורים "נובחים" ושיירת הנוער "עוברת" (בדרך לבאנג שב"זולה")…

הבדיקות הן חיוניות מכיוון שזוהי הבקרה המהימנה היחידה שעומדת לרשותנו. אין לנו אפשרות אחרת לדעת את האמת.

האלטרנטיבה היא מאוד מסובכת ולמעשה אינה ניתנת לביצוע. אין סיכוי שנוכל להיצמד אל הנער באופן קבוע בכל רגע כדיי לדעת מה הוא עושה.

בנוסף לכך, בשלב ההתפתחותי הזה שבו דרוש לנוער הרבה חופש ואוטונומיה כדי לגבש את זהותו העצמית האוטנטית — הצמדות קבועה לנער לצרכי בקרה – זהו מהלך מאוד לא בריא.

[לכן חשוב לבצע את המעבר מהפעלת "בקרת תהליך" על הנוער – כלומר מעבר ממעקב צמוד רציף וחסר מנוח – להפעלתת "בקרת קצה" בנושא השימוש – קרי – בדיקת שתן].

צריך להבין שהדרישה לבדיקת השתן וביצועה – הופכים להיות נקודת מפנה דרמטית וחשובה בתהליך הזה.

הנער לא צריך רק לשמוע על הגבול הברור שאנחנו מסמנים ביחס לסמים. הוא צריך להתחיל לעבור את "חווית הגבול".

בדיקת השתן היא השלב הראשון בדרך ליצור בתודעת הנוער את חווית הגבול. זהו שלב חשוב שבו העימות הופך מתאורתיי למעשי. זה השלב שבו ההורים מוכיחים לנער עד כמה הם מוכנים ללכת בדרך ל"ביעור" הסמים מבנם.

כמובן שצריך לדעת שהנוער יעשה הכול כדי להימנע מהבדיקה.

אפשר שעל ידי ניגון על רגשות האשמה של ההורים על "האקט המזעזע" ו"המשפיל" שהם עומדים לגרום לו לבצע:

"אתם לא מאמינים לי, משפילים אותי ומתייחסים אלי כאילו אני נרקומן – בסוף בגללכם אני באמת אהיה נרקומן…" אם על ידיי טענות על כך שבעצם בדיקת השתן אנחנו מעליבים אותו, פוגעים בכבודו, מביישים אותו ומזלזלים בו. ואם על ידי שימוש בטענות חמיקה מתחכמות כמו: "אין לי שתן – אין לי" או "לא יוצא לי…" ועוד ועוד.

לפעמים הוא לא מוכן לעשות בדיקה אפילו שכרגע הוא "נקי" ואין לו שרידי סם בשתן. והסיבה היא פשוטה – הוא משקיעע בלהנדס את המצב לטווח ארוך. הוא רוצה לשמר לעצמו את אופציית השימוש בהמשך, תוך שהוא כבר בשלב הזה מעצב את כללי המשחק.

כך בצורה חזקה והחלטית הוא דואג שלא נעלה על הדעת להשתמש באיזשהו אמצעי בקרה "מגונה" שיוכל לחשוף את האמת.. הוא בעצם עסוק בלנהל איתנו מלחמת התשה, מלחמת "חפירות". הצרה היא שאנחנו בדרך כלל נשברים ראשונים. הצרה היא שבכך אנחנו במו ידינו סותמים את הגולל על הסיכוי להביא להבראתו.

לפעמים בהפוך על הפוך, הנער בתחכום מקדים תרופה למכה. עוד לפני שאנחנו בקשנו הוא מתריס בפנינו: "אם אתם לאא מאמינים לי אז קחו אותי לבדיקת שתן…" אנחנו בולעים את הפיתיון הערמומי. אנחנו אומרים לעצמנו – "אם הוא מוכן לבדיקה אז כנראה שהוא נקי ואין צורך לעשות בדיקה". טעות! זהו תרגיל מתוחכם שלו!

אל תחמיצו את ההזדמנות שהוא יצר – קחו אותו לבדיקת שתן !

אל תאמינו למה שיוצא מפה (הפתח העליון) אלא למה שיוצא מפה(הפתח התחתון)…

הערה: יש לקחת בחשבון שקיימת תעשיית זיופים מפותחת כגון: חומרים משבשי בדיקה, דגימות שתן חליפיות, מהילת השתן במים וכו'… לכן יש לדאוג לבדיקה גלויה, מהימנה, תחת פיקוח הדוק (דלת פתוחה), עם אמצעים מקצועיים לזיהוי זיופים ורצויי במקום מקצועי.

לסיכום:

ההתמודדות עם נוער שנחשד בשימוש בסמים היא מורכבת בעייתית ודורשת תכנון אסטרטגי כולל.

יש צורך שההורים ירוצו לקבל טיפול מגורם מקצועי המתמחה בתחום הסמים ולא ינהלו את התהליך לבדם.

כדאי להאמין למידע שאנחנו מקבלים מקבוצת השווים בנושא השימוש בסמים ובכלל. המידע הוא בדרך כלל אמין.

חשוב למקד את המאבק בנושא הסמים בלבד- ולקבל את שאר מרכיבי דרכו האישית של הנער.

צריך להשקיע מאמץ בשיפור הרווחה של הנער ובייחוד הרווחה הפסיכולוגית – ולמזער קונפליקטים שאינם חיוניים.

יש להימנע מדיאלוג "אקדמי" עם הנוער בנושא הקנביס (הגראס, מריחואנה, חשיש וכו').

ההורים צריכים להעביר באופן החלטי – איסור טוטאלי- בנוגע שימוש בסמים.

לבסוף, תדאגו שהילד שלנו יעבור בדיקות שתן מהימנות במקביל להתערבות הטיפולית.

בהצלחה!