תפקיד ילדים במשפחות מכורות

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מתוך הספר מבוא להתנהגויות מתמכרות / מאת דניס ל. טומבס, הוצאת “אח”

הדיון הבא מציג את אחת משיטות הסיווג הנפוצות ביותר, של סוגי תפקידים במשפחה, עם תלות בחומרים פסיכו אקטיביים.
השחקנים בשיטת סיווג זו הם (1) האדם עם התלות בחומרים הפסיכואקטיביים,, (2) המאפשר הראשי,
(3) הגיבור המשפחתי, (4) השעיר לעזאזל,
(5) הילד האבוד ו- (66) ילד השעשועים.

שיטת הסיווג מדגישה את התפקידים הסתגלניים של הילדים במשפחה [הם בלבד יפורטו בפוסט זה].
יש לציין כי על אף שבמשפחות מסוימות ניתן למצוא בני משפחה שממלאים תפקיד ספציפי, במשפחות אחרות ישנם בניי משפחה שמפגינים מאפיינים של יותר מתפקיד אחד; במשפחות אחרות יהיו בני משפחה שעוברים עם השנים מתפקיד לתפקיד; ובחלק מהמשפחות תפקידים מסוימים אף פעם לא יופיעו. על כן, סביר להניח שהתפקידים “מוגדרים” מדי לחלק מהמשפחות עם התלות בחומרים פסיכו אקטיביים, אך למען הדיון מוצג כל אחד מהם בצורתו הסטריאוטיפית.

הגיבור המשפחתי

תפקיד “הגיבור המשפחתי” מאומץ בדרך כלל על ידי הילד הבכור. תפקיד זה נקרא גם “ילד הורי”, “הסופרסטאר” ו”הילד המושלם” (דויטש, 1982).
ילד זה משתדל לעשות את הכל נכון.
הוא/היא המשיגן הגדול של המשפחה ועל כן הוא נראה שאפתן ואחראי למדי. לאור הנסיבות המשפחתיות (כלומר, הורה עםם תלות בחומרים פסיכו אקטיביים), הילד זוכה לעיתים קרובות להערצה על הצטיינותו על אף נסיבות חייו הקשות.

הגיבור המשפחתי נוטל על עצמו לעיתים קרובות סמכויות שההורה עם התלות בחומרים פסיכו אקטיביים ויתר עליהן.
הוא/היא מטפל באחיו הקטנים, מבשל למענם, מכין אותם לבית הספר, משכיב אותם לישון, עושה כביסה וכדומה. להורהה שאינו לוקה בתלות בחומרים פסיכו אקטיביים בדרך כלל אין זמן למטלות אילו, כיוון שזמנו/ה מתחלק בין עבודה לבין טיפול בבן הזוג האלכוהוליסט או המכור.

גיבורים משפחתיים לעיתים קרובות מצליחים מאוד בלימודים ובספורט (דויטש, 1982). הם עשויים לעמוד בראש מועצת התלמידים, להצטיין בלימודיהם, לככב בנבחרת הכדורסל של בית הספר וכדומה.
הם מכווני הישגים ולעיתים קרובות מפתחים קריירות מקצועיות מכובדות מאוד.
דויטש (1982) טוען כי רבים מהם הופכים בשלב מאוחר יותר בחייהם ל”מכורים לעבודה”. יש מי שטוענים שגיבוריםם משפחתיים נוטים להתנהגות של טיפוס “A” בבגרותם (דויטש, 1982). דפוס התנהגות זה מתאפיין בתחרותיות, עוינות, קוצר זמן ואובססיה בכל הקשור לעבודה. אנשים אילו עלולים לפתח מחלות הקשורות לדחק (לדוגמא, כיב קיבה או מחלת לב).

הגיבור המשפחתי מפחית את המתח במשפחה על ידי כך שהוא עושה הכל “נכון”.
הגיבור הוא מקור הגאווה של המשפחה, מעניק לה תקווה שכה נחוצה לה ומשהו להתהדר בו. הישגיו של הגיבור הם אותות הצטיינות שבני המשפחה יכולים להציגם כהוכחה ולומר לעצמם, “המצב שלנו לא כל כך גרוע אחרי הכל”.

השעיר לעזאזל

תפקיד ה”שעיר לעזאזל” מאומץ לעתים קרובות על ידי הילד השני במשפחה.
ניתן לראות בשעיר לעזאזל את האלטר אגו של הגיבור המשפחתי (דויטש, 1982).
הילד הזה כמעט ואף פעם אינו עושה את הדבר הנכון והוא מרדני למדי, אולי אף אנטי-סוציאלי.
שעירים לעזאזל עשויים להסתבך בקטטות, גניבה או בעיות אחרות בבית הספר או בקהילה ולעיתים קרובות הם מתויגיםם כ”עבריינים צעירים”. שעירים לעזאזל ממין זכר עשויים להיות אלימים; שעירים לעזאזל ממין נקבה עשויים להביע את עצמם על ידי בריחה מהבית או פעילות מינית משולחת רסן. שעירים לעזאזל בני שני המינים לעתים קרובות עושים שימוש לרעה באלכוהול ובסמים בעצמם.

נראה כי הילד בתפקיד השעיר לעזאזל מזדהה עם ההורה עם התלות בחומרים פסיכו אקטיביים,
לא רק בכל הקשור לשימוש לרעה בחומרים פסיכו אקטיביים אלא בדרכים אחרות גם כן (עמדות כלפי סמכות, המין השני,, תחומי התעניינות וכדומה). השעיר לעזאזל בדרך כלל מרגיש נחות לעומת הגיבור המשפחתי; אך עדיין שניהם בדרך כלל קרובים מאוד מבחינה רגשית, למרות ההבדלים בהתנהגותם. קשר מיוחד זה עשוי להימשך במהלך כל תקופת הבגרות.

ילד זה נראה “השעיר לעזאזל” כיוון שהוא/היא המושא של רגשי הזעם והתסכול של ההורה עם התלות בחומרים פסיכו אקטיביים על לא עוול בכפו.
הילד עשוי לסבול מהתעללות רגשית ופיזית כאחת מצד הורה זה. הדבר נכון במיוחד כאשר ההורה המכור הוא האב והשעירר לעזאזל הוא בנו.
למעשה, השעיר לעזאזל הופך, בשפת העם ל”בן של אבא שלו”. כלומר, הבן, המלא בכעסו ובזעמו של האב, מאמץ את נטיותיו של האב להרס עצמי ולהתנהגות אנטי-סוציאלית. הוא מעצב את עצמו לפי הדגם של אביו על אף שהוא שונא אותו.

השעיר לעזאזל מביע את התסכול והכעס של המשפחה.
הילד בתפקיד זה שומר על האיזון המשפחתי על ידי הפניית חלק מרגשי האשם מההורה המכור אל עצמו/ה. הדבר מאפשרר להורה התלוי בחומרים פסיכו אקטיביים להאשים מישהו אחר בבעיות השתייה ו/או השימוש בסמים שלו/ה. הוא אף מגונן על ההורה המכור מפני חלק מרגשי האשמה והטינה שהיו מופנים כלפיו/ה; תהליך הסחה זה מאפשר להתמכרות להחמיר עוד יותר (דויטש, 1982)

הילד האבוד

אף במשפחות מתפקדות, ילדים אמצעיים נחשבים למי שזוכים לפחות תשומת לב לעומת אחיהם ונראה כי הם פחות בטוחים בתרומתם למשפחה. נטייה זו מתגברת עוד יותר במשפחות עם תלות בחומרים פסיכו אקטיביים (דויטש, 1982).
“הילד האבוד” עשוי להיות הילד האמצעי אך גם הצעיר ביותר.
המאפיין העיקרי של הילד האבוד הוא הימנעות מקונפליקטים בכל מחיר.
ילדים אלו נוטים להרגיש חסרי אונים ומתוארים כ”שקטים מאוד”, “בעלי הפרעות רגשיות”, “מדוכאים”, “מבודדים”, “מכונסיםם בעצמם” וכדומה.
ילדים אלו נוטים להישכח כיוון שהם ביישנים מאוד. הם המונהגים ולא המנהיגים. הם שקועים מאוד בפנטזיות. אם הם בולטיםם במשהו בבית הספר הרי שזה בהיעדרויות רבות (דויטש, 1982).
אם הם מתבקשים לעשות דבר מה שהם פוחדים לעשות, הם עשויים להעמיד פנים שלא שמעו את ההוראות או לטעון שאינםם מבינים אותן (דויטש, 1982). התנהגויות אלו מצביעות על חוסר ביטחון עצמי רב.

לפי דויטש (1982), הילד האבוד הוא הילד שהכי קשה לעזור לו במשפחה לקוית תפקוד. הוא/היא חסר חברים קרובים או מערכות תמיכה אחרות מחוץ למשפחה שיכולות להעניק תמיכה רגשית. כמו כן, התנהגותו של הילד בדרך כלל אינה מפריעה לשגרת החיים בית הספר ועל כן מורים ויועצים חינוכיים אינם מודעים למצוקתו.

כבוגרים, ילדים אבודים מתאפיינים במגוון של בעיות בתחום בריאות הנפש. הם עשויים להתלונן על חרדה ו/או דיכאון. הם מתקשים להתמודד עם מעברים התפתחותיים כיוון שהם פוחדים ליטול סיכונים. על כן, הם דוחים קבלת החלטות לגבי קריירהה או מקום מגורים.
הם אף עשויים לסגת ממערכות יחסים אינטימיות כאשר בן/בת זוגם מתחיל להתקרב יותר מדי. לפי דויטש (1982) ילדיםם אבודים עשויים לעשות או לא לעשות שימוש לרעה באלכוהול ובסמים. אם הם עושים כן, הסם המועדף עליהם הוא בדרך כלל שונה מהסם המועדף על ההורה התלוי בחומרים פסיכו אקטיביים.

הילד האבוד עוזר לשמור על האיזון במשפחה פשוט על ידי היעלמות – כלומר בכך שהוא אינו מצריך תשומת לב כלשהי.
ביסודו של דבר, הילד הצעיר ביותר בתפקיד זה תומך באיזון המשפחתי בכך שאינו גורם לבעיות חדשות ומצריך תשומת לבב מינימלית. במקרים קיצוניים, הילד האבוד עשוי לחשוב, “אם אני אהרוג את עצמי, לאימא ולאבא יהיו פחות דאגות” (דויטש, 1982).

ילד השעשועים

התפקיד האחרון של “ילד השעשועים” או “הליצן המשפחתי”.
הילד הצעיר ביותר במשפחה לעתים קרובות מאמץ את תפקיד ילד השעשועים. כל בני המשפחה מחבבים את ילד השעשועיםם וחשים בנוח בחברתו/ה. המשפחה בדרך כלל רואה בילד השעשועים משהו מאוד שברירי ופגיע ועל כן הוא/היא זוכה להגנה רבה. דויטש (1982) מציין כי אף הורה מכור נוהג בילד השעשועים רוב הזמן בחיבה רבה.

ילדי השעשועים לעיתים קרובות משתטים ומספרים בדיחות, אפילו על חשבונם. התנהגותם המוקיונית פועלת כמנגנון של הגנה מפני רגשות חרדה וחוסר אונים. ילדי שעשועים לעתים קרובות זקוקים נואשות לאישור מאחרים. כבוגרים, הם חביבים מאוד אך נראים חרדים כל העת. דויטש (1982) מאמין כי הם עשויים לנסות להתמודד עם חרדותיהם בכוחות עצמם על ידי אלכוהול ו/או ארגענים.

הילד בתפקיד ילד השעשועים עוזר לשמור על ההומאוסתזיס המשפחתי על ידי הכנסת צחוק ואווירה מבודחת לבית.
על ידי “השתטות” ובדיחות, הוא/היא מצהיל את האווירה המשפחתית, ומשמש כאיזון נגד למתח שכה נפוץ ומדכא במשפחותת לקויות תפקוד. ילד השעשועים עשוי להיות בן משפחה שכלפיו אין לאף אחד תלונות.

לקריאה נוספת:

טומבס, ד. (2005). מבוא להתנהגויות מתמכרות. קריית ביאליק: הוצאת “אח”.

Deutsh, C. (1982). Broken bottles, broken dreams: Understanding and helping the children of alcoholics. New York: Teachers College Press

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: