לגדול במשפחה מכורה, עולמם של ילדי מכורים

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מאת: רונית שריג-אקרט, עו”ס מומחית בטיפול בהתמכרויות

הביטוי “נפגעי סמים” אינו מכוון רק לאותו אדם שמשתמש והתמכר לסמים, אלא לכל מי שנפגע כתוצאה מהשימוש שלו בסמים. 

הפגיעה היא למעשה רחבה מאוד והיא כוללת את כל החברה, את כל אחד ואחת מכן. רבים  מאלו שנפגעו מפריצה לביתם או למכוניתם, ממקרי אלימות או מתאונת דרכים, הם למעשה “נפגעי סמים” – קורבנות של שימוש בסמים או אלכוהול של מישהו אחר. יש גם כמובן את הפגיעה הכלכלית שהשימוש בסמים גורם לכולנו: עליית מחירי הביטוח עקב ריבוי מקרי תביעות, ומימון באמצעות מיסים של מע’ ציבורית רחבה המתמודדת עם התופעה- משטרה, בתי משפט, בתי כלא וגורמי טיפול.

אבל במאמרי זה לא אתמקד בכל מי שנפגע מהסמים בחברה הרחבה, אלא בנפגעים העיקריים – בני המשפחה המכורה ובעיקר הילדים שגדלים בה.

אתייחס כאן להורה המתמכר בלשון זכר, אולם חשוב לי להדגיש כי ישנן משפחות רבות שבהן המכורה היא האישה – האימא. כאשר זהו המצב, ובמיוחד כשהאם מגדלת את ילדיה לבד, הנזקים והקשיים איתם מתמודדים הילדים, הם רבים יותר.

המשפחה המכורה

ביטוי זה משקף את מציאות החיים של המשפחה, אשר מאבדת את יכולתה לשלוט במהלך החיים התקין שלה, במקביל לאיבוד השליטה של המכור במהלך החיים הפרטי שלו. המשפחה כולה מתארגנת סביב המכור וצרכיו וסביב ההתנהגויות הקיצוניות והבלתי צפויות שלו המושפעות מהסמים או האלכוהול שצרך, או מחסרונם (שגורם לכמיהה וקריז).

התפקוד המשפחתי והיחסים במשפחה תלויים בסם ובהשפעותיו ולכן מתפתחת אצל כל המשפחה סוג של תלות בסם. עם הזמן המשפחה מסתגלת ומתארגנת כך שתוכל להתמודד עם ההתמכרות שבתוכה, אבל באופן אבסורדי, דווקא בגלל ההסתגלות הזו, היא הופכת בסופו של דבר למע’ שמשמרת ומזינה את ההתמכרות.

למרות התפקיד המרכזי והמשמעותי שמקבלת ההתמכרות במשפחות האלה, היא בד”כ נשמרת כסוד גדול. כנראה משום שעצם ההכרה בקיומה תדגיש את החולשה וחוסר האונים שבני המשפחה חשים בהתמודדות מולה ואת הבושה והאשמה על כך שההתמכרות הפכה להיות חזקה מהם והם אינם מצליחים להתגבר עליה.

המשפחות עוברות עם הזמן תהליך של התגברות הסובלנות להתנהגותו של המכור ולהשפעות הסם ושבירה של המע’ הערכית – שקרים רבים, התעללות, הזנחת הילדים, אלימות, חשיפת הילדים לעולם הסמים והעבריינות ועוד.
בכל פעם חוצים עוד “קו אדום” שבעבר חשבו שלעולם לא יגיעו אליו – ממש בדומה לתהליך ההידרדרות שעובר המכורר בעצמו.

בת הזוג והילדים אשר מרגישים שהם מאבדים שליטה ויציבות בחייהם, מפתחים לעיתים קרובות מחלות פסיכוסומאטיות או נפשיות שונות וגם התמכרויות מקבילות (התמכרות לתרופות, בעיות אכילה, הימורים, התמכרות לעבודה וכמובן התמכרות לסמים ואלכוהול)

היחסים בין בני הזוג מאופיינים ב-מה שמכונה “תלות שיתופית”:
כיוון שחייה של בת הזוג הופכים יותר ויותר מושפעים ע”י המכור והסם שלו, הרי שהיא הולכת ומאבדת את הזהות העצמיתת שלה ואת יכולתה לביטוי עצמי והתפתחות אישית.
מנגד, היא מקבלת פיצוי: היא הופכת להיות האחראית הכמעט בלעדית על המשך תפקודה של המשפחה ולכן מתמלאתת תחושה של ייעוד ומרכזיות שיוצרת אשליה של כוח.

ומה קורה לילדים במשפחה המכורה?

בואו נתחיל עם נתוני הפתיחה שאיתם הם באים אל העולם:
כ-150 תינוקות מכורים לסמים נולדים בארצנו מדי שנה. (לאמהות שהשתמשו בזמן ההיריון בהרואין וקוקאין) תינוקות אלוו סובלים מיד עם לידתם מתסמונת גמילה חזקה וקשה שמתבטאת ב: הזעת יתר, בכי בלתי פוסק, התכווצויות בשרירים, איבוד נוזלים, רגישות לאור ולמגע וכו’. ברוב המקרים התינוקות מתגברים על התסמונת תוך מס’ ימים אבל נשארים להם נזקים פיזיולוגים ונוירולוגים לכל החיים.

גם אם לא חוו “קריז”, תינוקות שנחשפו ברחם אימם לסמים ולאלכוהול, הם תינוקות בסיכון גבוה ללידה מוקדמת, מומים מולדים, פיגור בגדילה, ובעיקר – נזק מוחי קל שמתבטא במגוון של בעיות כמו: הפרעת קשב וריכוז, היפראקטיביות, הפרעות במוטוריקה וקואורדינציה, אינטליגנציה נמוכה והפרעות בזיכרון.

מחקרים שנעשו בארץ ובחו”ל מצביעים על כך שאצל ילדים שגדלו בהמשך חייהם בסביבה מטפחת ומפתחת – בעיקר ילדים שניתנו לאימוץ, פחתו עם השנים, סוג וחומרת הבעיות הללו, ואילו אצל ילדים שהמשיכו את חייהם בסביבה שהזניחה אותם ולא הייתה מסוגלת להתמודד עם קשייהם המיוחדים, הבעיות החמירו ונוספו עליהן בעיות וקשיים נוספים.

ADHD – הפרעת קשב וריכוז

מחקרים מצאו שאצל ילדים להורים מכורים לסמים ולאלכוהול יש אחוזים גבוהים יחסית הסובלים מ-ADHD. ידוע שהפרעה זו נגרמת גם כתוצאה מגורמים גנטים/תורשתיים וגם מגורמים סביבתיים (כמו מצוקה נפשית מתמשכת).

חלק ניכר מההורים המכורים מדווחים על קשיים שהיו להם בילדותם בלימודים ובהסתגלות בביה”ס, אשר גם אם לא אובחנו אז, מעידים על מה שאנחנו מכירים כיום כקשיי קשב וריכוז.

יש הרבה מחקרים כיום שמצביעים על הקשר בין ADHD לבין התמכרות לאלכוהול ולסמים. הטענה היא שהסיכוי שלהם להתמכרות גבוה פי 3-5 מזה של אוכלוסיה אחרת. על אחת כמה וכמה כשהילד חי בסביבה שאינה מאבחנת את בעיותיו ואינה משקיעה בו ומספקת לו טיפול מתאים.

התמכרות

ילדים להורים מכורים נמצאים בסיכון גבוה פי 5 מהאוכלוסייה הרגילה לפיתוח התמכרות בעצמם. גם בשל קיומם של גורמים גנטים ותורשתיים , וגם בהתחשב בתהליכים התפתחותיים של חיקוי ולמידה של דרכי התמודדות במשפחה, הזדהות עם ההורה המכור וסביבה שמציעה הרבה יותר נגישות ולגיטימציה לחומרים ממכרים.

הזנחה והשפעותיה

משפחות נורמטיביות מתארגנות בד”כ עפ”י הצרכים של הילדים, וגם עוברות את שלבי ההתפתחות שלהן בהתאם לשלבי ההתפתחות של הילדים.

אין הדבר דומה במשפחה מכורה, אשר מתארגנת בעיקר עפ”י המכור וצרכיו. פעם הוא נקי ואח”כ מועד, פעם לוקח סם שעושה אותו רדום ופעם משהו שעושה אותו מלא מרץ ופעיל, סף התסכול שלו נמוך מאוד ולכן הסיכוי להתפרצות אלימה עומד באוויר כל הזמן ויוצר אוירה של פחד.

הילדים במשפחה כזו נשכחים! צרכיהם מוזנחים, הם אינם מקבלים התייחסות חינוכית עקבית וגבולות ברורים. יש מעברים חדים בין אדישות וחוסר פיקוח לבין ענישת יתר.

לעיתים קרובות הם נופלים קורבן לאלימות פיזית, מינית ונפשית מהוריהם או מאחרים הנמצאים בקרבת המשפחה או בתוכה, ומנצלים לרעה את חוסר היכולת של ההורים להגן על ילדיהם ואת הצימאון של הילדים לדאגה ותשומת לב.

הילדים במשפחות מכורות נחשפים לפחדים רבים כגון: פחד מאלימות, פחד ממוות של אחד ההורים ופחד מנטישה. בנוסף, הם מתמודדים עם תסכול וחוסר אונים עקב אי יכולתם לשנות את המצב וכן בושה ובדידות רגשית כתוצאה מהקוד המשפחתי של ההכחשה וההסתרה.

בתוך הבלבול, חוסר האונים וחוסר השליטה שקיימים במשפחה המכורה, הילד לומד לחיות עפ”י שלושת הלאווים:

לא לבטוח, לא להרגיש, לא לספר

לא לבטוח – בהוריו ובמבוגרים בכלל. ההורה המכור, שאמור היה לשמש לו עוגן של בטחון ויציבות, הפך לגורם שמערער את עולמו ומטלטל את חיי המשפחה בהתאם לצרכיו האישיים ולתלות שלו בסם.

לא להרגיש – לרגשותיו אין כל תוקף ומשמעות. הוריו עסוקים בעצמם ואינם פנויים לראות, להבין ולהתייחס לצרכיו ולרגשותיו, וממילא אינם מסוגלים לעשות את השינוי הנדרש כדי להקל עליו מבחינה רגשית.

לא לספר – הקוד המשפחתי הוא שאת הסיפור הטראגי של המשפחה אסור להוציא החוצה ואם יעשה זאת הוא עלול להיחשב כבוגד בעיני הוריו ולעתים קרובות גם בעיני המשפחה המורחבת .

תפקידים במשפחה

הילד ההורי/הגיבור – למרות שהם רק ילדים, איבוד השליטה של ההורים מגייס אצלם צורך פנימי להציל את המשפחה ואז לעתים קרובות הם נכנסים לתפקיד זה.

הילד ההורי מתנהג כפי שמצפים ממנו ואינו מוסיף טרדות להוריו, לוקח על עצמו תחומי אחריות בבית כמו: טיפול באחים קטנים, הכנת אוכל, ותחומים נוספים בניהול הבית. בנוסף, הוא לוקח על עצמו להיות זה שדואג להוריו – לדוגמא: לוקח את ההורה לטיפול גמילה או לטיפול רפואי, מפשר בין ההורים כשהם רבים ואפילו מגן בגופו על אמא או אח קטן מפני התפרצות אלימה של האב.

הילדים האלו הם בעלי פוטנציאל הישרדות גבוה בד”כ, אבל לעתים הם נשברים אחרי תקופה מסוימת ועוברים לתפקיד האחר שאופייני לילדי מכורים.

השעיר לעזאזל – מטרתו של תפקיד זה היא לנקז את הבעיות המשפחתיות לכיוון אחר. זה מתבטא בהתנהגות מופרעת ואלימה, בשימוש בגיל מוקדם בסמים ואלכוהול, פיתוח של הפרעה כלשהיא, מעורבות במעשים עבריינים ועוד.

תפקיד זה הוא פונקציונאלי למשפחה המכורה משום שהוא מעביר את מוקד תשומת הלב מהבעיה המוכרת (התמכרות ההורה) לבעיה חדשה. כך יוצאת המשפחה ממצב של ייאוש, תקיעות וחוסר אונים למצב של התגייסות והתמודדות חדשה.

בשני המקרים אנחנו רואים שהילדים (באופן בלתי מודע כמובן) מוכנים למעשה להקריב את ילדותם, צרכיהם והתפתחותם התקינה לצורך הצלת המשפחה.

דינאמיקה משפחתית כזו, שסוחפת את הילדים להקריב את עצמם כדי למצוא פתרונות לאי היציבות המשפחתית, גורמת נזקים חמורים להתפתחותם הנפשית של הילדים ולצמיחתם האישית.

סבים וסבתות וקרובי משפחה אחרים, נכנסים לעתים קרובות לנעלי ההורים שמתקשים לגדל את ילדיהם בעצמם.

התמיכה הזו, שמוענקת ע”י המשפחה המורחבת, היא בעלת תפקיד משמעותי ביותר בשמירה על בריאותם וביטחונם של הילדים בזמנים קשים. לעתים קרובות הסבים או הדודים הם העוגן היחידי בחייהם של אותם ילדים אשר נותן להם יציבות ובטחון.

אבל לצערנו, במקרים רבים המשפחה המורחבת אינה מסוגלת להתמיד בגידול הילדים לאורך זמן ואז הילדים נחשפים שוב לחוויית הנטישה וחוסר היציבות שמאפיינים את חייהם ממילא. בנוסף, נוצרים מתח ותחרות בין ההורים שכשלו בתפקידם ובין ההורים שלהם שממלאים את מקומם.

גם כך יש בד”כ היסטוריה של יחסים מתוחים ועימותים רבים עם משפחת המוצא כגורם להתמכרות וכתוצאה ממנה.

במחקר של הרשות למלחמה בסמים שפורסם לאחרונה,

מצוטטים מתבגרים שהם ילדים להורים מכורים לסמים ואלכוהול שמתארים את החווייה הסובייקטיבית שלהם כילדים שגדלים בסביבה משפחתית מכורה;

החשיפה לשימוש בסמים- (דורון)“תביני מה זה בתור ילד קטן לחזור הביתה ולא לראות את אמא וגם אם כבר רואים אותה אז היא מסטולית. יושבת על הספה לא רואה בעיניים. ורואים דברים: פילטרים של סיגריות, ניירות כסף, קוק פרסי. ידעתי הכל, הייתי בעצם אחד מהם חוץ מהשימוש. כשאבא היה יוצא מבית סוהר הייתי יושב בחדר עם שניהם מסתכל עליהם ורואה אותם מעשנים והעשן נכנס לי לאף ואני כאילו כרגיל צוחק איתם, מדבר איתם. הייתי אחד מהם – יודע הכל: סמים, כלא, סוהר, ומשטרה מניאקים-שונא אותם”.

(טוני)”לילה אחד קמתי והרגשתי שמשהו לא בסדר והלכתי במסדרון שבבית ויש שם שירותים. ראיתי את אמא שלי מזריקה. פעם ראשונה בחיים. כי כל הזמן היא אמרה לי- אני לא מזריקה! ואני בתור ילד אמרתי לה: אל תזריקי, זה מסוכן בגלל מנת יתר..וראיתי אותה, זרוקה עם מזרק צמוד ליד, שכובה לא זזה. שלוש שעות לא זזתי מהמקום עד שהתעוררה ורק הסתכלתי עליה”

אלימות בבית – (אלון)“הייתי אוהב אותו אבל הוא עשה הרבה רע לאמא. בעקרון הוא היה מרביץ רק לה, כאילו לנו האחים פחות, הוא היה הולך למי שמחזיק את הכסף וזאת הייתה בד”כ אמא. אם היא לא הייתה נותנת לו הייתה מקבלת פה כאפה שם כאפה, לפעמים נותנת חזרה.”

(דני)”לאבא היו מצבי רוח שונים. לפעמים כעס לפעמים אהבה. היו בבית קללות, מכות ואז פתאום אהבה הכי גדולה שיש. הוא כאילו היה נותן הכול, ותומך ואז ברגע אחד היה מרביץ וצועק. לפעמים היה מרביץ לאמא אבל בחיים לא לפנינו”.

חוויית הדחייה – (אסנת)”יכול להיות שהייתה לי אובססיה רצינית כאילו על המשקל. פתאום התחלתי לרזות. היום אני מבינה שחשבתי שככה אוכל למשוך תשומת לב של ההורים שלי. באמת משכתי הרבה תשומת לב מהם אבל הם כעסו עלי. כעסו נורא, כאילו הוצאתי אותם מהריכוז של עצמם. כשהתחלתי להיות בולמית אבא שלי אמר שאם אני רוצה כאילו לא לאכול ולמות זה בסדר מבחינתו,רק שאני לא אקיא כי זה חזירות לאכול ולהקיא וחוץ מזה שאני כ”כ שמנה שלא יזיק לי לא לאכול איזה עשר שנים.”

(אלון)”הוא היה משפיל אותי כל הזמן, עשיתי מה שהם אומרים- הייתי הולך לבי”ס וזה, אבל כשהייתי חוזר הוא היה אומר לי שאני לא אגיע לשום מקום, שאני אפס. הוא אף פעם לא שאל אותי מה הבעיה, מה חסר לי”

אווירה משפחתית – (נדין) “הייתה המון ריקנות . כל הזמן היינו כאילו ביחד, אבל בפנים כולם לבד. יש לאבא את הרגעים שהוא יכול לשבת עם חברים ולשתות, באותו רגע הוא לא יראה אף אחד. זה הזמן שלו ולא מעניין אותו אף אחד”.

התמודדות עם היעדרויות של ההורה -(סיגל)”היא הייתה אומרת לי: אני עוד מעט חוזרת, ואני הייתי אומרת לה: את הולכת ואני לא אראה אותך עכשיו שבוע- עשרה ימים.. הייתי תמיד מחכה לה וכשהייתה חוזרת הייתי שואלת את עצמי מתי שוב תלך. מה שהרגיע אותי זה שהיא תמיד חזרה.”

שמירת הסוד המשפחתי- (תמיר)”יעני יש לנו הכול, כאילו לא חסר כלום. כאילו ככה הראיתי לחברים את זה, ותמיד הייתי מביא אותם בשעות הכי נכונות – בבוקר, או ממש בלילה כשכולם ישנים”.

(דורון) “היינו מתביישים להביא חברים ומקווים שאבא לא יבוא. אז הייתי נבוך ולא הייתי מביא חברים הביתה. היום כשאבא נקי, כל הזמן הבית מלא חברים”

איך בגיל ההתבגרות הילדים האלו תופסים את עצמם – (דימה)”אני כועס על עצמי שהגעתי למצב כזה של מוסדות. מבפנים אני ילד טוב. כולם ילדים טובים, רק עשו טעויות. איזה בן אדם אני? בלב אני בן אדם טוב, אוהב לעזור בכל תחום. אבל אם תעשי משהו רע אני לא אוהב את זה, אם הבן אדם מלשין אני לא אוהב את זה, ואז אני עלול להתפרץ עליו. אבל בסה”כ אני בן אדם לארג’, נותן מעצמי הכול.”

(גדי)” אני את עצמי עוד לא בניתי, את החיים שלי, אני כ”כ פגוע מהעולם וגם מעצמי… היום אני יכול להסתכל לעצמי בראי. יש קושי, יש מה להמשיך, יש על מה לחפור – למה וכמה”

(אורטל) ”אני אספר לילדים שלי כדי שידעו על החיים שלו (אבא שלה) ואיך היו החיים שלי איתו וכל מה שקרה לי. שזה מצב קשה, שלא כל אחד יכול לעזור במצב הזה , ואני הייתי אמיצה למרות הכול”

פעילויות קבוצתיות לילדי מכורים שמתקיימות במסגרת שירותי הרווחה, ופעילויות הכיף וההעשרה שבצידן הן מאוד חשובות וחיוניות עבור הילדים האלו.

המסרים העיקריים המועברים לילדים במסגרת הקבוצות הם:

א. אתם לא לבד – יש עוד הרבה ילדים שחיים בעולם דומה לשלכם. כאן בקב’, בסביבה מוגנת מותר לכם לחשוף ולדבר על הסוד.
ב. אתם לא אחראים להתמכרות של הוריכם, אתם מסוגלים לשלוט ולנהל רק את חייכם ויש לכם את הכוח להשתנותת ולהשתפר מבחינתכם.
ג. זה בסדר להרגיש ולחשוף רגשות, חשוב לשתף ויש מי שיתייחס ויכול לעזור לכם.

הילדים האלו זוכים מעט מאוד בחייהם להשתתף בפעילויות העשרה וחוויות שמוציאות אותם משגרת היומיום. עולם התוכן שלהם מצומצם מאוד, ואף אחד לא טורח לזהות, ולטפח את הכישרונות האומנותיים או הספורטיביים שיתכן שיש להם.

הפעילויות שאנחנו מעניקים לילדים במקביל לקב’: טיולים, קייטנות, ביקורים במוזיאונים וגני חיות, הן חשובות לא פחות. אלו חוויות חדשות ולא מוכרות עבורן שתורמות להרחבת האופקים וחושפות אותם להכרה שאפשר ליהנות, ללמוד, לשמוח ולהתפתח בעולמנו, בלי להשתמש בסמים ולברוח מהמציאות.

כי בינינו – ממציאות כמו שהם מכירים אותה , מי לא היה רוצה לברוח?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: