מחשבות על חווית בדידות

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מאת: ליאת-עדיה גולדשטיין, M.A, טיפול אישי וייעוץ זוגי.

בחברה שאנחנו חיים, בתקופה הזו, יש הרבה אנשים שחווים את עצמם בודדים. הם מתקשים ביצירת קשרים חברתיים, חרדים מחשבות על חוויות בדידות משהו. הדימוי העצמי נמוך, תחושה של חוסר ערך. הרגשה של חוסר יכולת לפרוץ את תקרת הזכוכית החוסמת ממעל ולממש יכולות. אני לא מה שהייתי רוצה או יכול להיות, חושב לעצמו האדם בכאבו.

הבדידות כשלעצמה היא חוויה קשה וכואבת, אינה תחומה בזמן או מקום, ושורשיה לא תמיד ברורים לאדם הסובל ממנה.
והוא כמה להפיג אותה, בלי לדעת מה באמת יכול לעזור לו. הכאב עמום אךך נוקב בו זמנית. מפושט ולא פשוט. לפעמים, נקשרת הבדידות לחוויות קשות מן העבר, פצעים של דחייה חברתית, ילדות לא מיטיבה, יוצרת תחושת זרות, ניכור וחוסר שייכות. חוויה פנימית מעיבה וכואבת, אישית של אדם בתוך עצמו. חווית לחץ ממושכת, עזובה, אדם מול העולם, לבד ואין מי שיכול לחלץ אותו ממנה.

העולם הוא מקום שקשה לחיות בו, אומר לעצמו האדם הבודד, ואני לא מובן, לא ראוי, מנודה ועזוב, נטוש.
רוצה להגיע אל חופי השקט, למצוא גאולה מהכאב. לפעמים הוא עושה ניסיונות לחפש ישועה בבני האדם שסביבו, ואז, כלל אחד מהם יכול אולי להושיע או חלילה לאכזב. והאיש הבודד נשבע לעצמו, שזהו. עוד ניסיון אחד ודי. והחוויה הזו לובשת תצורה של התנהגות נמנעת. הסתגרות, נסיגה מהחיים החברתיים, יאוש.

ואז, יד מושטת אליו וקול שמלווה אותה כאומר: נכון. זה כואב. כל כך כואב. אבל זה חי. אחרת אין כאב.
המקום שלך כאן עם הכאב והבכי. עד שתזקוף קומה. רק תהיה. במקום הזה. יש לך מקום. והבכי והדמעות החמות ממיסותת את אבני הקרח של חווית הבדידות והניכור המלווה אותה. הדמעות האלה ממיסות את חומת הכאב, והוא פונה לחשוב; והוא אומר אז בקולו שלו, קטן, חלוש, אבל ברור: אני אושיע אותי, אני אקים אותי, והמרפא הוא קשור למה שיש בתוכי.

הינה היד המושטת והקול שמלווה אותה. אני עוזרת לאיש הבודד להקשיב לקול הקטן הזה שלו בתוך עצמו, מתוך הכאב והפצע.
והמראה שבה משתקפת דמותו המיוסרת, מאבדת לאט לאט את תכונת המראה, והיא נשארת זכוכית שקופה והוא רואה פתאום את העולם. אני מאמינה שאדם, כשהוא קרוב אל עצמו- מעז להתפנות ולפתוח צוהר לעולם הסובב אותו. הוא לא לבד.

מקום ושייכות, תחושת ערך עצמי, היכולת לראות את האחר והרצון לתרום ולהיות משמעותי – אלה החיבורים שלנו.
אלה התרופות של חווית הבדידות. תחושה חברתית, שייכות, עידוד והעצמה. ותקרת הזכוכית כמו נעשית יותר ויותר דקה, עדד שהיא נמסה בחום של השמש. וקרניה של השמש מחממות, מבריאות ומשפיעות אור. והפריחה לא מאחרת לבוא.

ואז הוא אומר, בקולו הבוטח: אני יכול, אני הוא אני, ואני יותר מכל – אוהב.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: