ההשלכות של מדיטציה ויפאסנה על נפשי ועל אמנותי

פורסם ב 5 באוגוסט 2018   על ידי: מערכת אתר ׳נגמלים׳ ההשלכות של מדיטציה ויפאסנה על נפשי ועל אמנותי

מתוך ספרי “נפש האדם בראי הספרות”.

ויפאסנה תופסת חלק משמעותי מחיי כבר יותר מעשר שנים. מהקורס הראשון אני מתרגל מדי יום ומאז כבר השתתפתי ב-14 קורסים (שמונה באורך עשרה ימים ושישה קורסי “סאטי” לתלמידים ותיקים מתקדמים). חוויות התרגול והקורסים שינו את חיי ללא הכר.

בפן האישי, אני יותר סובלני, יותר רגוע, יותר מאוזן נפשית, בעל מסוגלות גדולה יותר להכלה של מצבים קשים וסטרס בחיי יומיום, מפגין יותר אהבה ונדיבות. לצד כל אלה, אני חש פחות כעס.

הקורסים והמדיטציות היומיומיות אפשרו לי ללמוד את עצמי לעומק. למעשה, גדולי אנשי הרוח והפילוסופים של האנושות דיברו על “דע את עצמך” כתנאי בסיסי להתפתחות הרוחנית. במקדש בדלפי ביוון, הכתובת על השער Know thyself.

בפן הבין-אישי, קשריי החברתיים הפכו לעמוקים יותר, כך גם יחסי המשפחתיים השתפרו מאוד עד כדי כך שבנותיי שראו את השינוי בי, רוצות לעבור את הקורס בעצמן.

בפן האומנותי, אני חש התפתחות מדהימה. התפוקה רבה יותר, רמת הציור שלי השתפרה ונוכחת אנרגיה יצירתית. בזמן המדיטציה הרבה רעיונות נולדים. הציורים שתמיד היו בסגנון האקספרסיבי אבסטרקטי נעשו יותר חמים, יותר מביעים, ללא אינהיביציות על הבד ובעלי ביטויים רבים יותר לחמלה, אהבה וזרימה. אותם שינויים הביאו גם לכך שנערכו מספר תערוכות מוצלחות. נולדה בי גם פתיחות לסוגי אומנות שונים מלבד הציור. העמקתי את הקשר עם הספרות הקלאסית, כפי שמתבטא בספר זה.

מי שהכי הרוויחו מתרגולי המדיטציה שלי הם בעיקר מטופלי. הקשר איתם השתפר והעמיק, גדלה היכולת  שלי  להכלה, לאמפתיה ולחמלה, כמו גם  המיומנויות המקצועיות.

בקורסים עצמם ובתרגול היומיומי של מדיטציה הגעתי לתובנות עמוקות ומשמעותיות לגבי נפש האדם בכלל ושלי בפרט:

המודעות למציאות ברגע הזה במסגרת הגוף היא בעלת סגולות נפלאות: בד”כ, כולנו מודעים למחשבות ביחס לעבר או לעתיד באין סוף היבטים הקשורים בין היתר בפחד, כעס והשתוקקות. בנוסף, מערכת החושים והתחושות שהם החלק העמוק ביותר של הנפש שלנו, לגבי העבר הם זיכרון, בהיבט של העתיד הם דמיון. לעומת זאת, האותנטיות היחידה שלהם היא ברגע הזה, כאן ועכשיו.

את זה ניתן להשיג באמצעות תרגולי הויפאסנה, שבתחילה מלמדים אותך כיצד להיות מודע בצורה רציפה לנשימה הטבעית (נשמע קל אך מאוד קשה לביצוע ללא תרגול). אחר כך להיות מודע לתחושות בגוף (שקיימות על פני כל הגוף כל הזמן, אך מפאת ההסחות בחיי יומיום איננו מודעים להן) והעיקר, לא להגיב להן, דהיינו לתחושות הלא נעימות – לא להגיב בסלידה, ולנעימות – לא להגיב בהשתוקקות. יכל להיות שזה נשמע קל, אך מאד קשה לביצוע ללא תרגולים ממושכים.

אותן תגובות הן אחת הסיבות העיקריות לסבל האנושי. הבסיס במדיטציה זו שאין פה משחקים אינטלקטואליים, אלא נגיע פשוטה ואמיתית במציאות של כאן ועכשיו.

אחת ממסקנותי העמוקות מתהליך זה, שאין אנו יכולים לשלוט על החושים והתחושות שלנו, אך בהחלט על המחשבות והרגשות – בזה מותר האדם מהבהמה. אין לאדם יכולת של שליטה אבסולוטית על המחשבות, אך היא משתפרת עם המשכיות התרגול. כמובן ששליטה על מחשבות משליכה על שליטה על הרגשות.

מהתרגול  מבינים שרוב המחשבות אינן עובדות, דהיינו אינן מציאותיות, חלק גדול דמיון. לעומת זאת, מודעות לתחושה ברגע הזה היא 100% אמת ומציאות. הכלי המשמעותי ביותר להתמודד עם קיום תחושות לא נעימות או נעימות, מבחינת מניעת התגובה להן, הוא תפיסת הארעיות שלהן. ברמה האינטלקטואלית כל אחד מבין זאת, אך ברמה המעשית החווייתית היומיומית זה קשה מאוד, ללא התרגול.

חופש הבחירה מתחיל בחופש החשיבה. המחשבות הן גורם יצירתי, אך גם יכולות להיות הרסניות מאין כמוהן. מודעות אמיתית לרגע הזה מחייבת לחדור מעבר למחסום המחשבות, דהיינו לשכבה העמוקה יותר – החושים והתחושות ברגע הזה.

דמיון תופס חלק עיקרי בקוגניציה. כעשרה אחוזים של הדמיון חיוניים לנו: לפתירת בעיות, ליצירה אומנותית, לחוש הומור, תכנון עתידי, אך כתשעים אחוז של הדמיון, לדעתי לא פונקציונלי או  הרסני: כולנו מכירים את הפחדים מהעתיד שיקרה משהו לנו או ליקירינו שבסוף לא קורה, כל מחשבה שאין לה קשר למציאות, ולכולנו יש הרבה כאלו. לא רק לפגועי נפש יש דמיונות לא פונקציונליים, שכמובן אצלם זה בעוצמה ותדירות גבוהות יותר, אלא לכולם.

הדמיון הלא פונקציונלי גורם לחסימה בנפש, דהיינו פוגם ביכולת להיות מודע ברגע הזה, נפגמת חדות החושים, נפגם הקשר עם האמת, המציאות וההיגיון ומתערער האיזון הנפשי. הרבה פעמים הדמיון הוא כלי שרת לפיצוי על חוסר שליטה על עצמי, על העבר, על העתיד, או פיצוי על קיפוח או נחיתות. הדמיונות הלא פונקציונליים הם חלק מהבורות הנובעת מהתגובות של סלידה או השתוקקות לכל חוויה שהיא. ככאלה הם חלק מיסודות הסבל האנושי.

תרופה חשובה כנגד דמיונות הרסניים – מודעות לנשימה הטבעית או מודעות לתחושות ברגע הזה, ללא תגובה.

מסגור מחדש, או Reframing, של דמיונות לא פונקציונליים כשקר עצמי יכל לעזור להתפוגגותם.

בכל קורס אני מגיע למסקנה שרגע ההווה זו הממלכה של החופש, של יחידת החיים הבסיסית. הזמן היחיד להיות מודע לחושים ולתחושות, לתפוש את ארעיותם ולא להגיב להם, הרגע הזה. פוטנציאל הקבלה הסטואית והאוניברסלית קיים ברגע הזה. המכל הבסיסי של החיים הוא הרגע הזה והכלי האולטימטיבי להשתמש בו הוא תשומת לב.

ההתניות השכיחות בעולמנו המערבי הן לכוון ריגושים כאן ועכשיו, שגורמים להשתוקקות מסיבית או לחילופין לסלידה מסיבית כמו שנאה, נקמה וכו’. אין ספק שהטכנולוגיות החדשות במאה ה-21 העצימו את ההתניות הללו,קרי פייסבוק, ווטסאפ, סמארטפונים ועוד. כל המהות של מדיטציה ויפאסנה הפוכה ממגמה זו. ויפאסנה מהווה אנטידוט (תרופת נגד) לריגושים. מטרת הטכניקה היאה איזון נפשי, ביטול הריגושים במנגנון שדורש עבודה זיסיפית, דהיינו – אי התגובה.

במהלך המדיטציות בקורסים, הסביבה מאפשרת מינימום ריגושים. השקט שורר בכל:  פלאפונים, טלוויזיה ותקשורת בין התלמידים – מחוץ לתחום. למרות השקט בחוץ ואולי אף בגללו, בימים הראשונים לפעמים יש סערה בנפש. הרבה מחשבות פורצות החוצה, חלקן גם מתוך הלא מודע.

השלב הראשון של המדיטציה נקרא “אנאפנה”, דהיינו התבוננות בנשימה הטבעית באובייקטיביות ללא מאמץ. שלב זה מרגיע מאד את הנפש ועוזר להגיע ל-Mastery of the Mind, מה שמביא לירידה משמעותית בהיקף המחשבות הנודדות או הדמיוניות.

ביקורת, שיפוט, חשדנות ובמקרים קיצוניים פרנויה הם ההיבטים הקיצוניים של חוסר קבלה בחיים. כאשר האדם מקבל את עצמו במאת האחוזים, אין לו כבר צורך בדמיונות לא פונקציונליים  ובמחשבות כפייתיות.

כאשר יש יותר קבלה כלפי העולם, העצמי  והרגע הזה, הצורך לדמיון פוחת. לכל אדם, עשיר או עני, מכובד או פשוט, שחור או לבן, יש זכות שווה לטעום או לאכול מן הרגע הזה, אך רוב האנשים אינם מנצלים זכות זו הכוללת:

לקבל את הרגע הזה.

ליהנות מהרגע הזה.

להיות מודע לרגע הזה (במקום למחשבות על הרגע הבא או על הרגע הקודם).

להבין את הארעיות של הרגע הזה בכל רמות החושים והתחושות.

להגיע לאיזון נפש.

עדיף עשרת מונים מה האדם רואה ברגע הזה מאשר המחשבה על איך רואים אותו.

אחת המסקנות החשובות מתרגול הויפאסנה היא שלרוב, אף אדם אינו אחראי לסבלנו,אלא רק לנו האחריות לכך, דרך תגובותינו הקיצוניות, המחשבות הדמיוניות והפירושים המעוותים.

התאווה לכסף, למעמד גבוה ולכבוד היא רעילה לאהבה אמיתית (דוגמה לכך ביצירה “אבא גוריו”). השליטה היחידה האפשרית על הנפש, דהיינו על המחשבות והרגשות, קיימת רק ברגע הזה. אם בשעת רגש שלילי, כגון כעס, פחד ועוד, תתקיים מודעות לתחושה המסוימת (באיבר כלשהו בגוף), תובן ארעיותה והתגובה האוטומטית לא תגיע, כך יתבצע תהליך של טיהור הנפש מהרגש השלילי (סנקרה).

הקילוף האולטימטיבי של תחפושות האדם כמו מעמד, תואר, רכוש, שליטה, דיבור פסאודו אינטלקטואלי ועוד, קורה בעיקר בשני מועדים: באהבה אמיתית ולקראת המוות.

תרגולי המדיטציה עזרו לי גם להבין שאחת המשימות הראשונות של רופא הנפש שהאדם יקבל את עצמו באופן טוטלי. רוב הדמיונות וההשלכות הן חלק מהמחשבות המאגיות בילדות, שחלקן כמובן אינו מודע. בסוג זה של מדיטציה מלמדים אותך להגיע למטרה: כל רגע מודע וכל רגע מאוזן. מטרה מאוד קשה להשגה, אך עם רציפות התרגול תצבור יותר רגעים כאלה ביממה וזה מביא לשלווה סטואית ולביטול הסבל.

שתי תכונות שחשובות להגיע למטרה הנ”ל: צניעות וענווה.

במודעות לחושים ולתחושות יש גבולות ברורים של זמן ומקום. לעומת זאת במודעות למחשבות, בעיקר בדמיונות והשלכות, אין כלל גבולות.

העולם המערבי במאה ה-20 ויותר מכך במאה ה-21 רווי במהירות, לחץ זמן וחוסר סבלנות. יש טיפוח תרבותי של המהירות כאילו זה המודל של הרוח הצעירה. אחת הדוגמאות לכך היא התנהלות האנשים בכבישים והאסונות המתרחשים במרחב זה. נראה שהצורך במהירות כאן ועכשיו קשור בצורך הקיצוני בשליטה. הויפסנה היא מודל הפוך לכך,שהמוטו שלו הוא: מאוד לאט ומאוד בסבלנות, מה שמאוד חסר לנו. לחץ זמן, חוסר סבלנות ומהירות יתר הן אנרגיות שליליות המאיימות על האיזון הנפשי.

אין לאדם שום שליטה על העבר, על העתיד ועל אנשים אחרים, אך הפספוס הגדול, שלרבים יש אשליה כזו. השליטה היחידה שמבורכת שאדם ישלוט על דיבורו, מעשיו ומחשבותיו.

במקרים רבים בחשיבה אנו נעים בין שני קטבים: האחד התנגדות וחוסר קבלה והשני התקשרות לאובייקטים (שקשורים להשתוקקות ולסלידה). אומנות החיים היא לנהל את תשומת הלב ברגע הזה חופשי מהאלמנטים הנ”ל.

הן הקבלה והן הנתינה מורידים בצורה ניכרת את הפחד, חרדה וכעס. המשותף לכל בני האדם: פחד מכאב, פחד ממחלות, פחד מזיקנה וממוות. ההבדלים בין האנשים הם רק במינון של הפחד.

התרופות האולטימטיביות נגד הכעס והשנאה: סבלנות, הבנה, קבלה, דמיון מופחת, פחד מופחת, ירידה בצורך בשליטה וירידה בצורך בשיפוט.

כפי שלרוע אין גבול (מובא ביצירות הקלאסיות שהוזכרו בספר כמו ב”תרז רקן” של ויקטור הוגו, “תרדמת בייג’ין” של מא גיאן ועוד), כך גם לטוב אין גבול (כפי שתואר ב “עלובי החיים” של ויקטור הוגו, “הדבר” של אלבר קאמי, “מגילת סאן מיקלה” של אקסל מונתה ועוד). בסופו של דבר, הדיאלקטיקה ביניהם הכרחית כדי להעריך את הטוב בעולם.

הרבה אנשים מעריכים בני אדם קודם כל לפי רמת האינטליגנציה שלהם, או יותר נכון הרושם שהם עושים בהיבט זה. למדתי כמה שזה שגוי: אני מעריך בני אדם ראשית לפי רמת המוסר שלהם (על סעיף זה הפסקתי קשרים עם לא מעט חברים), שנית לפי רמת טוב ליבם (גם אלטרואיזם זו לא מילה גסה). רק אחר כך בא העיסוק שלהם, התארים והאינטליגנציה שלהם.

בסופו של דבר, אחרי הרבה סבל ורוע, המוסר והאהבה מנצחים בהיסטוריה האנושית.

במקרים רבים הצמיחה והגדילה של האדם באה מהסבל והכאב שהוא חווה.

תחושת הכאב בזמן מדיטציה, כאשר אתה תופס שהיא ארעית ואז לא מגיב בסלידה, היא תהליך טיהור שמביא לאיזון נפשי (בשפת הפסיכולוגיה: דה-סנסיטיזציה).  

אגו נפוח, זו בעיה של רובנו. בקורסים אתה לומד כיצד לדרוך על האגו שלך ועל ידי כך להביא לאיזון נפשי.

ההתמכרויות השונות באנושות כמו סמים, אלכוהול, הימורים, סקס, אינטרנט ועוד, הן למעשה בריחה מהמודעות לרגע הזה ברמה של התחושות הטבעיות, החושים הטבעיים, רגשות ומחשבות (כל שכבות הנפש). ההתמכרות היא למעשה לתחושות מסוימות ומלאכותיות ולאו דווקא לחומר הממכר, כפי שמדגיש גואנקה בהוראתו.

ברצוני להתמקד בשתי אפיזודות מההיסטוריה האנושית ששופכות אור על נפש האדם באשר הוא בהקשר למהות סוג זה של מדיטציה – הארעיות והרגע הזה:

החלום של פרעה – הפרות הכחושות והבלות בולעות את הפרות השמנות והגדולות. הפירוש המבריק של הפסיכואנליטיקאי הראשון בהיסטוריה האנושית, לפני יותר משלושת אלפי שנים, קרי יוסף: לאחר שבע שנות שובע יהיו שבע שנות רעב. לדעתי, יש כאן עוד פירוש: ההווה, דהיינו הרגע הזה, אוכל את העבר (דשן או לא דשן) ללא שאריות. אותו עקרון לגבי השיבולים בחלום. במילים אחרות, העבר, גם אם הוא מדושן, ענוג, חזק וכביר, מתבטל במלואו בפני הרגע הנוכחי.

בספר קהלת מצוטט החכם באדם, שלמה המלך, אומר: “הכל הבל הבלים ורעות רוח”. יש כאלה המפרשים את המשפט כחוסר ערך, הסבל וחוסר משמעות של החיים. לדעתי, הבל הוא סמל לרעיות ואכן החיים זמניים. רעות רוח, אין הכוונה לרע במובן המוסרי (במשמעות טוב או רע), אלא לארעי ואכן, אין דוגמה יותר טובה לארעיות מאשר הרוח (פעם חזקה,חלשה, מערבית, מזרחית וכו’).

למרות שלשלמה המלך לא היה כל קשר עם גוטהמה בודהה, הם הגיעו לאותה מסקנה, שהכל בחיים ארעי, הן הטוב והן הרע (הם חיו בערך באותה תקופה, דהיינו לפני אלפיים וחמש מאות שנה). לסיכום, חוכמה אמיתית היא הבנה וקבלה שכל חוויה (טובה או רעה) היא ארעית.

נכתב ע״י ד.ר אמי שופמן
נלקח מאתר דוקטורס אונלי

אתר ׳נגמלים׳ -

גמילה מסמים

גמילה מסמים – כיצד בני המשפחה יכולים לעזור למכור לסמים ?

  באם בן משפחה שלכם מכור לסמים – דבר ראשון אל תישארו עם הבעיה לבד!    עד כמה שתרצו לעזור אתם לא אנשי מקצוע בתחום ואינכם יכולים לטפל בעצמכם בבעיית ההתמכרות. מאוד חשובה התמיכה והעזרה מצדכם אך

להמשך קריאה »
משפחה והתמכרות

תפקיד ילדים במשפחות מכורות

מתוך הספר מבוא להתנהגויות מתמכרות / מאת דניס ל. טומבס, הוצאת “אח” הדיון הבא מציג את אחת משיטות הסיווג הנפוצות ביותר, של סוגי תפקידים במשפחה, עם תלות בחומרים פסיכו אקטיביים. השחקנים בשיטת סיווג זו הם (1)

להמשך קריאה »
משפחה והתמכרות

התמכרות זה עסק משפחתי

מאת: ליאורה גרינהאוס, מומחית בשיטת האימאגו לטיפול זוגי ומשפחתי כאשר אחד מבני המשפחה מתמכר לחומר פסיכואקטיבי כלשהו, ההתמכרות חודרת ומשפיעה על חיי המשפחה כולה. המשתמש יתרחק ממסגרת המשפחה כדי להסתיר את ההתמכרות, כדי להתפנות אליה

להמשך קריאה »

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: