בכפפות של משי -נפגעי טראומה מכורים

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מאת: מאת עמיר פירני, “להסיט את הוילון”, הוצאת: Contento De Semrik.

הקדמה

את מטופליי אני מגדיר כנט”מים – נפגעי טראומה מכורים. אני שומע כל כך הרבה סיפורים קשים של פגיעה, התעללות ואונס. אדם שנפגע מאירועי התעללות קשים חווה טראומה נפשית קשה מפגיעתו ההתעללותית ומהאירועים הנפשיים שליוו אותה. בתנאים מסוימים יפתחו חלק מהאנשים תסמינים של מנגנוני ניתוק ודיסוציאציה שיאיימו על שלמות הרגשתם הנפשית.

השפעת הצל הקודר על חיי הקורבן ובריאותו הנפשית מרחיקת לכת: אשמה ובושה, עירור יתר, זעם וכעס, חרדה ודיכאון, ניתוק והדחקה. כל אלו יתפרצו מדי פעם בעצמות כאלו ואחרות ויבטאו את תסמיני הטראומה.

תחושות טעונות אלו יציבו לפני הקורבן שני צרכים הישרדותיים סותרים: מצד אחד, הרצון העז להתנתק מזיכרונותיו, הנקשרים לפגיעה הקשה שחווה, ומצד שני הרצון העז והמשמעותי להמשיך ולחיות את חייו.

כוחות החיים דוחפים אותנו להמשיך לצמוח ולהתפתח ולא לחוש בכאב. כבר נחשפנו פעמים רבות למפגשים שבהם הקורבן נכשל ביצירת תהליכי ניתוק שהוא נזקק להם כדי להמשיך את חייו, והנט”מים הם אותם פונים וקורבנות שנכשלו בהתמודדותם ביצירת מצבי ניתוק, שלא הצליחו להחלים מהפגיעה הנפשית שלהם מאירועי ההתעללות ולהתנתק מהיזכרותם באותם אירועי התעללות וטראומה.

בכישלונם של מטופליי להפעיל את מנגנוני הניתוק האוטומטיים של נפשם, הם זיהו את הסמים הפסיכו-אקטיביים כחומר שמעמעם את רגשותיהם. הם הבחינו שהסמים מסוגלים להשפיע על תחושותיהם כי הם מייצרים את הריחוק הרגשי שהקרבנות מייחלים לו. הסמים הצליחו לנתק את הקרבן מזיכרונותיו, מסבלו הנפשי, ולהשפיע עליו להתנתק מרגעי ההיזכרות באירועי ההתעללות שעבר.

כשהנט”מ מתנקה מהשימוש הממושך בסמים שמייצרים את תחושות הניתוק הללו, וחי ללא השפעתם, זיכרונותיו הקשים מציפים אותו בתהליכים של כאב רגשי. כאבי נפש הם מבחינתו של הנט”מ לעתים קרובות מצבים נפשיים בלתיי נסבלים.
כאנשי מקצוע אנחנו יודעים שמרגעים אלה מחכה לנו מסע טיפולי ארוך וממושך, לכן נשאף להקל על תחושתו של המטופל,, הנותר ללא השפעתו המעמעמת של החומר הפסיכו-אקטיבי.
אנחנו גם יודעים שבעזרת סבלנותנו והתמדתנו בעבודה מקצועית קשה, יחד עם תהליכי טיפול שמתייחסים לאירועיי ההתעללות והטראומה, נצליח להקל את הסימפטומים הנפשיים וההתנהגותיים הקשים שחווה הנט”מ.

בכפפות של משי

איננו מעוניינים שהמטופל ימשיך לקבור את רגשותיו הכואבים, ואכן פעמים רבות ניווכח שהסימפטומים קשים, התנהגותיים או גופניים, הם בדרך כלל התגובות שאנו נתקלים בהן. זוהי קשת רחבה של תגובות שמוכרות לנו היטב בקרב אנשים שלא זכו לעבד את רגשותיהם הקשים בעבר.

  • מה נעשה כדי להסיט את הווילון המסתיר את רגשותיהם של הנט”מים ממודעותם ?
  • כיצד ניגש לטפל בהפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD) ובהפרעות דיסוציאטיביות בנט”מ שמפסיק להשתמש בסמים ?
    אנסה לשתף אתכם בניסיוני:

1. ניצור אווירה טיפולית שמאפשרת תחושת ביטחון:

א. מטופלים רבים מקרב הנט”מים חוששים שהפסקת השימוש בסמים לא תחזיק מעמד זמן רב. חששם נשען על הבנה ראשונית שללא מתן מענה נפשי תומך ומכוון ימשיך הכאב למשול בהווייתם. עלינו לסייע למטופלים להיות מסוגלים להתקדם עקב בצד אגודל בלמידת דרכי ההתמודדות החדשות שלהם. עלינו לתת למטופלים כלי עבודה חדשים שיסייעו להם להבריא – כל אלו לצד טיפול בזיכרונותיהם הכואבים. נשתדל להציע למטופלינו את הכלים האלה בהתנסות שלהם ובלימודם בסביבה טיפולית מוגנת (פירני, 2010).

לתהליכי תמיכה ולימוד מהסוג הזה מרכיבים רבים:

א.1 חשוב ביותר שנצליח ליצור אווירה טיפולית שמבססת בנט”מ תחושות של ביטחון ואמון בסובבים אותו.

א.2. המטופל צריך לרכוש אמון באנשי הצוות המטפל בו ובחברי קבוצת ההשתייכות שלו (Williams & Poijula, 2002).

א.3. יש משקל רב לחשיבות הסודיות והדיסקרטיות במהלכי הטיפול. חשוב לנו שהמטופל יהיה מסוגל לחוש כך כלפי תכנים שסיפר. עלינו לדאוג לאווירה כזאת במקום הטיפולי.

א.4. יש חשיבות רבה לתחושת האמון שנרצה לבסס ביחסו של המטופל אל סביבתו האנושית והחדשה. חשוב שידע את חוקי המסגרת הטיפולית ואת סדר יומה. כל אלה נקשרים לתהליכי השיקום והבנייה של קשריו הבין-אישיים החדשים ולתחושתת ביטחונו בהם.

א.5. חשוב שנדע להעניק למטופל תמיכה מקצועית, מעטה חשוב שיעטוף אותו ברגעי מצוקת הנפש הקשה המתחוללת בו. תחושות רגשיות קשות שבהן לא פגש מאז שנוצר בו אותו נתק מכאיב מתחושותיו ומזיכרונותיו. נתק שכאמור נוצר בו מאותהה תקיפה התעללותית או טראומתית שעבר.

ב. הצוות התומך:

ב.1 חשוב שהצוות המקצועי יהיה קשוב לתחושותיו של המטופל לאורך כל שעות היום, ובמיוחד כשהוא נמצא במרכז הטיפולי.

ב.2. חשוב שנדע לשים לב למצב רוחו של המטופל כשהוא יוצא משיחות הטיפול הפרטניות ומהקבוצה הטיפולית.

ב.3. חשוב שנדע לתת את הדעת להשתתפותו בפעילויות התפקודיות השונות המתקיימות במסגרת הטיפולית, בדרך התנהלותו בהפסקות השונות בין הפעילויות, האם הוא נראה עצוב, מכונס בעצמו, תוקפן, בוכה, מבודד וכיוצא באלה.

ג. קשר בין-אישי:

ג.1. הקשר הבין-אישי הנוצר בין אנשי הצוות המקצועי למטופלים בשלבי הטיפול השונים, ממש כמו הקשר הבין-אישי שנבנה בין המטופלים לבין עצמם, הם קשרים רגשיים חשובים מאוד. המטופל חשוף לחששותיו, לפחדיו ולתחושות הבושה המציקותת לו.
בשלבי הטיפול הראשונים המטופל רגיש מאוד לתחושותיו אלו. הוא מגיב בעצמה לכל ביטויי הזדהות, אמפתיה ותמיכה, כמוו גם לכל מסר של ביקורת.
כשהמטופל עומד לפנינו חשוף מהגנותיו, הוא רוצה להרגיש שאנו עומדים לצדו, מקבלים אותו, לא שופטים אותו ומעל לכול –– תומכים בו. עלינו להיות בשביל המטופל מעין דמות אב או אם שתומכת ואוהבת ללא תנאי.
במקביל, חשוב גם שנהיה דמויות חינוכיות או מדריכות למטופלנו. דמויות שיודעות להציב גבולות להתנהגויות ולצפות ליחס שלל כבוד ולמשמעת. עלינו לדעת להתגמש בין שני התפקידים ובין שתי המטלות.

ג.2. יש פעמים שבהן דמותנו משמשת את המטופל כדמות השלכתית לדמות של אח או אחות, חבר או חברים, תוקף או פוגע. במצבים אחרים נוכל לראות שאנחנו משמשים למטופל ככתובת ראשונה לחברה, יש מושטת לעזרה.
תחושה זו איננה הזויה. הרי פעמים רבות המטופל המגיע לטיפולנו הוא אדם בודד ששרף מאחוריו את כל קשריו החברתייםם והמשפחתיים.

ג.3. ברמה הרגשית נחבק את המטופל ונתמוך בו ברגעי החולשה שלו. ברמה הטיפולית נעודד אותו לשתף בהרגשותיו וננסה להתוות לו דרך שונה להתמודדות. נלמד אותו לחזור ולהיות מחובר לזיכרונותיו, לרגשותיו ולתפקודו. ברמה ההתנהגותיתת נדרוש ממנו לעמוד בלוחות הזמנים הנדרשים במקום הטיפולי. מן הסתם, אנו משערים, כך יידרש ממנו לתפקד גם בהמשך חייו, בכל מקום שאליו יגיע. נקפיד שיעמוד ללא סמים בשלל הדרישות התפקודיות הנדרשות ממנו.

2. שחזור חלקי או רחב של סיפור הטראומה:

א. במהלך שחזור סיפור הטראומה נבדוק אם הנט”מ מבין שלא היה יכול לנהוג אחרת כאשר היה ילד (נער, אישה או גבר) הנמצא במצב של איום וחוסר אונים (Williams & Poijula, 2002). תחושות דומות מוכרות לתרפיסטים שמטפלים בחייליםם שראו את חבריהם נפגעים או נהרגים בשעת קרב, ותרפיסטים שמסייעים לנפגעי תאונת דרכים. פעמים רבות אנחנו עדים מצבים שבהם השורדים חשים תחושות מעוותות, ומדמים לעצמם כאילו היו יכולים לנהוג אחרת כדי להימנע מהתאונה, מההתעללות או מהאסון, והשאלות האלו מייסרות ומטרידות אותם מאוד (Matsakis, A. 2007).

נחזור ונזכיר למטופל כי הוא לא היה יכול להגיב ולנהוג בדרך אחרת כדי לשרוד את האירוע ההתעללותי והטראומתי, ונבהיר לו שברור לנו שלא היה יכול להגיב אחרת. וננסה לנרמל בעיניו את תחושת חוסר האונים שאחזו בו.
יש מצבים שבהם נבקש מהמטופל שיביא לאחת מהשיחות הטיפוליות את תמונתו מתקופת הגיל שבה הותקף, בייחוד אם היהה ילד/ה או נער/ה באותה התקופה (Williams & Poijula, 2002).
אנחנו מעריכים שיש חשיבות עצומה ליכולת ההתבוננות העכשווית של המטופל הבוגר באירועי עברו כילד, וכי יש משמעותת רבה לתובנה שתהיה לו כעת, כשהוא מביט בתמונתו כילד.
נשאף להגיע יחד עמו לתובנות חדשות לגבי תחושת חוסר האונים והחולשה שחש ביחס לתוקף, תחושות שליוו את אירועיי ההתעללות בו. נשאל את המטופל האם כיום, כמבוגר, הוא יכול לחשוב כי אז, כילד, היה יכול למנוע את התקיפה.

חנה נמצאת בסערת רגשות גדולה. רק אתמול היא שיתפה את הקבוצה הטיפולית בזיכרון אירוע מחייה שעד כה הודחק ממודעותה. היזכרותה של חנה צצה בעקבות מפגשה עם מבט עיניו של אחד מחברי הקבוצה. מבט עיניים שהזכיר לה אתת מבטו של האדם שהתעלל בה בעבר.
חנה שואלת את חברי הקבוצה ואת אנשי הצוות על התהליך הטיפולי.
“האם זה באמת יעזור לי ? מתי? איך ?” חנה מתחברת למרלין, שמדברת על רצונה למחוק ממוחה את כל זיכרונותיה הקשים. בהמשך העבודה הטיפולית בקבוצה חנה מגיעה לתובנות משלה היא מתארת את התהליך הטיפולי כדרך המאפשרת לה להשתחרר מעול ההדחקות והסודות שלה עצמה, מציינת כי האפשרות שיהיו לה שותפים לסוד ולכאב עוזרת לה לחוש טוב יותר. “אני כבר לא לבד שם”, היא אומרת.

3. חזרה לתפקוד לצד הזיכרונות.

ריפוי תחושת האשם של המטופל אינו מבטיח ריפוי מלא מהן בעתיד. כתרפיסטים חשוב שנדע לסייע למטופל ללמוד דרכים אחרות להתבוננות במצבו, וחשוב שנסייע לו לזהות תחושות שמביאות לו הקלה. שנספק לו התבוננות שתהיה ריאלית ומציאותית יותר להתנהלות חייו.
אנחנו מניחים שבהתבוננות החדשה של הנט”מ באירועי ההתעללות שעבר, יחסו הרגשי כלפיהם ישתנה. כעת הוא יכולל להתבונן אחרת על אחריותו לאירוע ההתעללות שחווה ועל תגובותיו בעת האירוע (פירני,ע. 2008).

הקרבן אמרו ליצור מחדש ארגון מובנה ורצוף לסיפור חייו שחלקיו הפזורים הוחבאו שנים ארוכות מעברו האחר של ה”וילון”.
כאשר יכול המטופל לתת הסבר אחר לארגון המחודש של סיפור חייו, סביר שיהיו לו הסברים מובנים ושונים על אודות תפקודוו בשלבי ההתעללות שחווה.
נשאף לכך שהשינוי בהסברים שהוא נותן לאירוע ההתעללותי שנקלע אליו יתבטא במבנה החדש שההסבר יקבל בתוך ארכיוןן זיכרונותיו והרגשותיו. נקווה שהשינוי יורגש בהבנתו את תחושותיו ואת זיכרונותיו הקודמים על הפגיעה בו, וגם בהבנתו את הרגשות והתנהגויות שהגיעו בעקבותיה.

אם הופעתו החיצונית של הנט”מ מוזנחת, נשאף לכך שירכוש כלים להקפדה על הופעה שונה, שלבושו יהיה הולם את סביבת החיים שהוא חי בה כיום, שהנט”מ ילמד לשמור על טיפוח ההיגיינה האישית שלו (אלה ללא ספק מרכיבים חשובים ביותר בשיקומו של הרצף התפקודי של הנט”מ).

נשתדל ללמד את המטופל לעמוד בלוחות זמנים. עמידה בלוחות זמנים היא הכרח גם למסגרת הטיפולית שבה הוא משתתף כיום וגם לחייו בהמשך. בהכללה רחבה יותר נרצה שהנט”מ ילמד לשפר את התנהלותו בלוחות הזמנים החדשיםם בחייו (פירני, 2012). נסייע למטופל ולחבריו ללמוד לדבר על רגשות הכעס, הבושה והאשמה שהם חשים כלפי עצמם וכלפי זולתם. יידרש כאן שינוי בתחושותיהם של המטופלים בהווה לגבי תחושותיהם בעבר.

נניח שיכולותיו של המטופל לקבל את מכלול אישיותו גבוהים כעת מבעבר. אנחנו מאמינים שבעזרת שינויים אלה יכול המטופל להשתלב טוב יותר בעבודתו, במפגשיו עם חבריו ועם בני משפחתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: