“יש ילדים זיג זג”

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

את הפעם הראשונה של הפינה הזו אני בוחרת להקדיש לקטע נוגע ללב, מתוך הספר המקסים ומעורר המחשבה יש ילדים זיגזג מאת הסופר דוד גרוסמן:

“…ופעם בחודש, בערך, כשהמחנכת שלי, הגברת מרכוס, היתה מסלקת אותי מבית הספר, והפעם לצמיתות, היתה גבי טסה לחדרהמורים, לבקש על נפשי, ואז, כמו בטקס קבוע, היתה מתחננת לעוד הזדמנות אחת אחרונה, היתה מניחה את ידיה על כתפי ושואלת בקול רועם איך ביתהספר יכול לוותר על ילד נהדר כמוני.
תמונת ילד
גברת מרכוס היתה מגחכת שסילוק לשבוע זה עונש בהחלט מתון לילד כמוני
, למים רדודים כמוני, לתבן לפנירוח כמוני בימים ההם היו המורים משקיעים מחשבה רבה בעלבונות שלהם, לא כמו היום ושבכלל אולי צריך להשלים עם זה שאני זקוק למסגרת אחרת שתתאים יותר למגבלות שלי.

אתם יכולים להיות בטוחים שגבי לא עברה לה על זה בשתיקה: “מה שבעינייך הוא מגבלות, בעיני הוא יתרונות !” הזדקפה מול המורה והתנפחה כמו נחש קוברה שפגעו בנחשון שלו: “ואפשר לקרוא להן,למשל, נפש של אמן ! כן ! ואולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של ביתהספר ! כי יש אנשים עיגולים, גבירתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא, ויש – ” גבי הנמיכה את קולה, הרימה יד אחת גבוה באוויר, כמו שעשתה השחקנית הידועה לולה ציפרולה במחזהבית הבובות‘, ולחשה בקול מצמרר:

וישילדים זיגזג !”.

[הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 1994. כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד ולמחבר].

אני מוצאת את הקטע חכם ומרגש, ובחרתי לצטט אותו מתוך אמונה שכל אחד יכול להתחבר אליו מהמקום שלו – כאדם, כהורה, כמטפל…

אני מאמינה שיש בו מסר המבטא את הבסיס לכל קשר אנושי הנבנה על אמון, קבלה ואהבה.
כבכל מערכת יחסים, גם למפגש הטיפולי אנו מגיעים עם המטען שלנו כילדים. לפעמים חשוב להיזכר בילד שהייתי, ובזה שעדיין פועם בי…
הילד שאולי ריצה, רצה ולא העז או שבדק את כוחותיו בכך שניסה לפרוץ מסגרות ולהתחיל התחלות חדשות.
אותו הילד שלעתים הרגיש אבוד, חיפש את הדרך ואולי היה זקוק ליד מכוונת, לחבר קרוב שיקשיב, למישהו שיעמוד לצידו ושייתן עצה.

כמו אותה ‘גבי’ מדהימה בסיפור, שלא “ויתרה” על הילד ונלחמה בשבילו מתוך רגש אהבה עמוק. היא מקבלת אותו כמו שהוא, אוהבת אותו ללא תנאים או ביקורת ומשכילה למצוא את הטוב שבו.

גם אנחנו כמטפלים מוצאים עצמנו לא פעם נלחמים עבור המטופלים שלנו, לעיתים עוזרים להם להתעמת עם העולם שבחוץ ולרוב נמצאים לצידם במאבקם הפנימי. בתהליך זה, אנחנו נקראים לקבל ולהבין, ללא שיפוט ומתוך אהבה לטוב שבהם.

רק כשנלמד להכיר את הילד שבתוכנו אנו, ונצליח לראות את הטוב שבנו, לקבל עצמנו באהבה למרות ואולי אף בזכות החולשות שלנו, להבין את הכבלים שכבר לא משרתים אותנו, להשתחרר מהם, רק אז – נוכל לצמוח עוד ולהתפתח, עד שנגיע אל החופש הפנימי !

חופש זה יאפשר לנו להסתכל על הסובבים אותנו ממקום נקי ולא שיפוטי, לא לשים תוויות, לא “להרוג” את היצירתיות, המקוריות, השובבות…

כל אחד יכול למצוא את הייצוג “גבי” בתוכו. “גבי” שתזכיר לו, כבר מראשית התהליך הטיפולי, לבוא בגישה מקבלת ופתוחה…
לעיתים בקלות נצליח להתחבר, ולעיתים נצטרך לקלף את השכבות ושם מתחת; לפחדים, לזיכרונות, לצלקות ולמסכות נמצא אותם – את הייחוד, הכוח, הקסם של המטופל. וככל שניטיב להאיר עליהם נוכל להעצים אותם, לחזק אותם ולתת להם יותר מקום.
אולי גלשתי קצת למסר רוחני…אבל אני מאמינה שהפתיחות, האמונה, החיבור, האהבה – כל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהחיים. ומתוך המקום הזה נוכל להיות אנשים שלמים יותר ומטפלים רגישים ואמפתיים.

אני מאחלת לכם בהצלחה בדרך,

שתהיו שלמים
שתרגישו מאושרים,
שתתחברו לטוב…

שלכם, דפנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: