ילדים ואכילה: כללים חשובים בהתייחסות לאכילה אצל ילדים

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מאת: מירה דנה ומרילין לורנס

הכלל הראשון:    

הכלל החשוב והמשמעותי ביותר שעלינו לזכור כהורים, הוא שכל ילד – אלא אם כן משהו פגום בתפקודו הפיזיולוגי – נולד עם מנגנונים תקינים של התייחסות לאכילה.  
ילדים יודעים בדיוק מתי הם רעבים, מתי הם שבעים, מה הם אוהבים לאכול ולאלו מרכיבי מזון גופם זקוק בכל עת. מגנונים אלה הם חלק טבעי מהמערך הפיזיולוגי של כל תינוק. הם יכולים להיות מוחזקים או מוחלשים על פי הדרך שבה מתייחס לילד האדם המטפל בו, בדרך כלל האם.

אם לאם יש יחסים תקינים עם האוכל ואין הוא מהווה אויב עבורה, ואם היא מסוגלת להתייחס לאכילת ילדה באותה דרך טבעית ותקינה, היא תחזק את מנגנוניוו הטבעיים.

אולם אם לה עצמה יש יחסים סבוכים ומעונים עם המזון שהיא צורכת,
אפשר שיחסים אלה יועברו באופן ישיר או עקיף לתינוק ובהמשך לילד. כיום, בבתים רבים ישנה נטייה להזין את הילדים לפי כללי תזונה נכונה ובריאה. כמובן, חשוב שילדיםם יאכלו מזון בריא, מזין ומאוזן. אך כאן אנו שמות דגש על ההתייחסות להאכלה ועל המטען הרגשי.

כל דבר הוא נכון במידה.
אין להגזים לשום כיוון, גם לא לכיוון של אוכל בריא בלבד. ילדים רוצים וצריכים לפעמים לאכול ממתקים עם חבריהם, למשלל ביום הולדת, ואין למנוע זאת מהם לחלוטין. יש להעניק להם מודעות לתזונה בריאה, וכן ללמד אותם לווסת את סוג וכמות המזון שהם אוכלים ואת היחס בין האוכל הבריא לממתקים, למשל.

כאשר שמים גבולות, חשוב שלא יבואו מתוך נקודת מוצא של “אם תאכל שוקולד, תשמין”, אלא: “השוקולד אינו בריא לשיניים ולכן יש לאוכלו במידה”.

בעבר, היו האמהות מאושרות לראות את ילדיהן השמנמנים והמדושנים אוכלים הרבה. היה זה אז סמל לאמהות טובה ולבריאות הילד. אולם כיום, ילד שמנמן הינו ילד נלעג, איטי ודחוי על ידי חבריו. כיום, אמהות נכנסות ללחץ אם הילד אוכל “הרבה מדי” וגם אם הוא אוכל “מעט מדי”.

מהיכן באות אותן הגדרות של הרבה או מעט מדי אוכל ?


הכלל השני:

כאן אנו נוגעים בכלל החשוב השני שעלינו, כהורים, לזכור לכל אורך הדרך: אין כמויות מזון “נורמליות” או “לא נורמליות” לגבי ילדים, כמו שאין כאלה לגבי מבוגרים.
אלא אם כן מדובר בכמויות ממש קיצוניות של אוכל, אין כמות נורמלית אחת, שילד או מבוגר חייבים לאכול. כל גוף זקוקק לכמויות מזון משתנות, אשר נכונות לו בזמן נתון.

באותה מידה, אין שעות נכונות או הפרשי שעות נכונים או שגויים ביחס לאכילה.

כלומר, אין זה נכון, שחייבים לאכול ארוחת ערב בשעה מסוימת, שחייבים לאכול כל כך וכך שעות, או שמספר שעות אחרי כלל ארוחה חייבים לא לאכול מאומה.

אין סוגי מזון שהם רק “טובים” או רק “גרועים”.
גם אם מבחינה תזונתית או קלורית יש מזונות שהם לא בריאים או מזינים ממש, חשוב שלא להתייחס אליהם כאסוריםם לחלוטין. חשוב מאוד לזכור, שכל מזון – כל עוד הוא נאכל במידה – יכול להיות טעים ומזין.

אכילת רק סוג מסוים של מזון – גם אם הוא בריא מאוד – אינה מספקת מבחינה תזונתית ולא מבחינת הטעם והגיוון לו אנו זקוקים.

דווקא אותם מזונות הנחשבים אסורים
בשל היותם לא בריאים, הופכים למשאת נפש בשל האיסור. במקום להיות חלק סביר מהתפריט היומי, הם יכולים להפוך למשהו נכסף כל-כך, שאנו כמהים שהוא יהווה את כל התפריט.

אך ברור מאוד, שמי שצורך שוקולד בכמויות אדירות לא עושה זאת משום שגופו דורש את סוג המזון הזה, אלא בשל “קלקול” פסיכולוגי מסוים שחל היכן שהוא לאורך הדרך ושהפך את השוקולד למשאת נפשו.

משום כך חשוב מאוד, שהילד ילמד להקשיב לצרכיו.

פירושו של דבר, שלעיתים הוא יאכל הרבה ולעיתים ידלג על ארוחות. אין מקום ללחוץ עליו או להיכנס ללחץ בגלל התנודותת הללו. לפעמים אפשר לראות ילד מסיים את ארוחתו באמצע ביס ממש, אומר “די, אני שבע”, ומסרב להמשיך לאכול. אל לנו לשדל אותו להמשיך מעבר לאותו ביס. עלינו לכבד בדיוק את הנקודה שבה הוא שבע.

הבסיס החשוב ביותר להקשבה לצורכי הילד הוא הידיעה הברורה והמוחלטת שהילד הוא היחיד אשר יכול לקבוע את כמויות המזון שהוא צריך לאכול, את שעות האכילה ואת סוגי המזון שהוא אוהב.

התפקיד שלנו
הוא להגיש, להציע, לעשות את המזון זמין לו. אסור להשתמש בכוח, בכפייה או בשידול. אסור להכריח את הילד לאכול או לנסות לאכול סוגי מזון שאינו רוצה. אם מלמדים ילד מתחילת הדרך שכל המזונות הם טעימים, ברי אכילה, הריי שהוא ילמד לאהוב את מרבית המאכלים.

וכך, הורים שונים יתמודדו עם סוגיה זו בדרכים שונות:
יהיו הורים שישאירו את צלחת הארוחה ליותר מאוחר, יהיו כאלה שיכינו כריך למתי שהילד ירצה לאכול, יהיו שיאמרו: “ארוחתת הצהריים מוגשת כעת, אם תרצה לאכול אחר כך תצטרך לדאוג לעצמך”, ויהיו כאלה שיכינו לו ארוחה בכל רגע שיעלה הרצון מלפניו. אין תגובה אחת שנכונה יותר מהאחרות, ויש עוד תגובות רבות אפשריות.

חשוב מאוד שגם לנו, כהורים, יהיו הזמן שלנו, הצרכים והעיסוקים החשובים שלנו ושנדע למצוא את שביל הזהב בין סיפוק צרכינו אנו והיענות לצרכיהם של ילדינו.

המאמר לקוח מתוך הספר: “נשים אוכלות את עצמן – על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית”, הוצאת מודן, מאת מרלין לורנס ומירה דנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: