ילדים ואכילה: כיצד להימנע ממסרים מזיקים ?

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מאת: מירה דנה ומרילין לורנס

חשוב מאוד להימנע משימוש באוכל כפרס על מעשים רצויים, או כעונש על מעשים בלתי רצויים.   
הורים רבים עדיין מתייחסים לממתקים כאל פרס – “אם תסדר את החדר –– תקבל שוקולד”, וכעונש על מעשים לא רצויים – “היום התנהגת לא יפה, למה אתהה חושב שמגיע לך ארטיק עכשיו ?”
אין בכוונתנו לומר שאסור לתגמל ילד או למנוע ממנו דבר ביחס להתנהגותו, אבלל אל לנו להפוך מזון מכל סוג שהוא לאמצעי כזה של תגמול.

בכלל, אסור בשום פנים ואופן לקשר בין רגשות כלשהם לבין אוכל.
כשילד נופל ובוכה, ומיד – באופן כמעט אינסטינקטיבי – מציעה לו אמו שוקולד כדיי שיפסיק לבכות. מה לומד הילד ? ששוקולד מנחם.
וכך, הרבה פעמים רבות שבהן מוצע לו שוקולד כשהוא בוכה, השוקולד הופך בחוויה שלו למשהו מנחם ומרגיע.
בבגרותו, ההקשר הזה ימשיך להתקיים בחוויה שלו בצורה דומה. כשיחוש כאב- יחשוב על שוקולד באופן אוטומטי.

בהתייחסות כזו ישנם שני מישורים המחמיצים את העיקר:

  • במישור אחד, מועבר מסר שעדיף לא להרגיש כאב, אלא  לטפל בו באמצעים מלאכותיים. באותו אופן, המסר הוא גם שכאב רגשי הוא תחושה שעדיף להימנע מלחוש אותה. כלומר, יש כאן ניסיון להתמקד בצדדים השמחים והחיצוניים,, ולברוח מרגשות כואבים.
  • המישור השני, הוא הלמידה המקשרת את שיכוך הכאב עם הממתק. המסר המועבר כאן הוא שכאב הינו רגש שעדיף למגר אותו במהירות, ואת זאת יעשה הממתק בהצלחה.

יש לציין שמדובר כאן רק במקרה שהגשת הממתק בעת כאב, או כל התנהגות אחרת שהזכרנו, היא דפוס, ולא כאשר מדובר בפעולה חד-פעמית.

דוגמאות לכמה אמירות, השגורות בפי הורים ליד שולחן האוכל, המעבירות לילדים מסרים מזיקים:

  • “אתה תאכל מה שאני בישלתי, ולא לחם עם נקניק. עבדתי כל כך הרבה כדי להכין לך תבשיל טעים ומזין, ולחם עם נקניק לא יעלה על השולחן ביחד עם התבשיל שלי”.
    הילד הוא זה שצריך ויכול להחליט מה טעים לו ומה הוא אוהב לאכול. ילדים יכולים להתלהב ממאכל מסוים, וכמה ימיםם לאחר מכן להביע גועל מאותו מזון עצמו. אל לנו לכעוס עליהם כשזה קורה. יתרה מזאת, עלינו להניח להם לבחור מתוך מבחר מזונות שאנו מציעים להם את זה שהם אוהבים באותו רגע.
    יש שני מישורים שבהם אפשר לראות את חשיבות הגישה הזו:
    הראשון במישור של האוכל, כשילד בוחר את מזונו בעצמו הוא נהנה יותר ממה שהוא אוכל וכך האוכל הינו מקור תענוג,, ולא מוקד לסבל ולסכסוכים. כך גם ניתנת לו ההזדמנות ללמוד מהם המאכלים האהובים עליו.
    והשני– במישור הרחב יותר, כשאנו נותנים לילד את אפשרות הבחירה, הוא יודע שאנו מכבדים את הטעם שלו. הוא לומד לבטוח בעצמו ובבחירות שהוא עושה. כאשר אנו מצמצמים אותו למאכלים שאנחנו הכנו לו, הוא לומד שאינו יכול לסמוך על טעמו, שאין הוא רשאי או מסוגל להחליט החלטות.
  •  “רק מי שמסיים את כל מה שמונח בצלחת יקבל קינוח”.
    אין להכריח ילדים לסיים את המזון שהוגש להם. ילד אוכל את הכמויות הנכונות לו, וכמויות אלה משתנות מיום ליוםם ומארוחה לארוחה. אם נדחוף לו עוד כפית אחת (“רק אחרונה חביבה, רק עוד כפית אחת”, “בכפית האחרונה נמצא כל הכוח”), זה לא יזין אותו יותר. לעומת זאת, כך שוב נעביר לו מסר שאנחנו יודעים טוב ממנו אילו כמויות עליו לאכול.
    אמהות רבות ישאלו: “ואם הילד לא אוכל כלום?”
    תשובתנו היא, שהילד לא הגיע למצב שבו הוא לא אוכל “כלום” ללא סיבה. כנראה שכבר ניטש מאבק כלשהו ליד שולחןן האוכל, ובגללו הילד נמנע מלאכול.
  • “ילדים ברואנדה רעבים ללחם, ואתה זורק חצי מהאוכל בצלחת שלך”,
    נכון שיש ילדים רעבים במקומות שונים ברחבי העולם; נכון גם שיש חוסר צדק משווע בכך שחצי עולם רעב ללחם וחציי עולם זורק כמויות אוכל שיכולות היו להאכיל את אותם רעבים; נכון גם שקשה לזרוק אוכל שנקנה בכסף טוב, ואולי קשה שבעתיים כשחושבים על הרעב במקום כלשהו בעולם. אולם אף ילד רעב ברואנדה לא יהיה שבע אם ילדך יאכל כל מה שעל צלחתו אם שבע קודם לכן.
    ילד שאינו רוצה לאכול ומכריחים אותו לסיים את האוכל, לומד שהוא אינו צריך להתחשב באיתותי גופו, האומרים לוו שהוא שבע. יותר מכך: הוא לומד שגופו הוא כמו פח זבל, אליו הוא אמור לזרוק אוכל במקום להשליכו לפח.

 

מתוך הספר: “נשים אוכלות את עצמן – על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית”, הוצאת מודן, מאת מרילין לורנס ומירה דנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: