הפרעות אכילה – בולימיה

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מאת: מירה דנה – פסיכותרפיסטית, מומחית להפרעות אכילה

בולימיה נרבוזה או בולימרקסיה הן מילים הבאות לתאר נשים האוכלות בצורה מוגזמת ולאחר מכן מתוך מאמר בנושא הפרעות אכילה – בולימיהמביאות את עצמן להקיא, להשתמש במשלשלים, צומות ואכילה לסירוגין, או ספורט אובססיבי. סיפור ד"ר ג'קיל אנד מיסטר הייד וסיפורה של רותי, רופאה בבית חולים.

סיפור ד"ר ג'קיל אנד מיסטר הייד.

דוקטור ג'קיל היה רופא מפורסם ומצליח, אדם למדן ופופולארי שהיה ידוע במעשיו הטובים.

כה שואף לשלמות היה דוקטור ג'קיל, שהוא החל להחשיב את האספקטים שלו שנהו אחרי עניינים פחות רציניים כרעים, כמשהו שאינו יכול להיכלל בזהות אחת עם ההתעניינויות הרציניות יותר. כפי שהוא מתאר בסיפורו: "וכך קרה, שהסתרתי את התענוגות שלי. וכשהגעתי לשנים של הרהורים ומחשבה עמוקה והתחלתי להביט סביבי ולהעריך את התקדמותי ועמדתי בעולם, הבנתי והתחייבתי פתאום לכפילות תהומית של החיים."
ברור שהתענוגות שהדוקטור מתייחס אליהם, לא היו באמת רעים, מלאי חטאים או חריגים, "אלא שמהערכים הגבוהים שהצבתי לעצמי, ראיתי אותם והסתרתי אותם עם תחושת בושה כמעט מורבידית"

בנסותו למצוא היגיון בשני אספקטים שונים אלה של האופי שלו, כתב דוקטור ג'קיל "עם כל יום …. התקרבתי קרוב יותר לאמת… שהאדם אינו באמת אחד, אלא שניים…."

כך שבעבור הדוקטור הטוב הפתרון לדילמה האישית –מוסרית הזו יכול להימצא בטבע הדואלי של האנושות ובשמירת האספקטים הדואליים הללו נפרדים. "התחלתי להתמקד במחשבה של ההפרדה של האלמנטים הללו. אם כל אחד מהם ישכון בזהות נפרדת, החיים יהיו חופשיים מכל מה שהוא בלתי נסבל"….

במשך זמן מה ההפרדה בין טוב לרע, עבדה בשבילו, אך לא לאורך זמן. המאבק בין שני ה"אני" האלה נמשך תקופה ארוכה, עד שג'קיל לא יכול היה עוד לשלוט באני האחר שלו, ומר הייד החל להופיע מבלי שדוקטור ג'קיל לקח את התמיסה שרקח למטרה זו. "התחלתי להיות מעונה בגעגועים וכמיהות… השטן שלי היה כלוא זמן רב, הוא פרץ החוצה בשאגה"

סיפורה של רותי, רופאה בבית חולים…..

"אני מרגישה תשושה. יום העבודה הארוך והמפרך הוציא ממני את טיפת האנרגיה האחרונה שהייתה בי. אני מרגישה כאילו כולם מוצצים את דמי ולשדי. החולים, האחיות, הטכנאים, הרופאים האחרים, כולם רוצים ממני משהו. אני מרגישה שאני רוצה לצעוק עליהם שירדו ממני שיניחו לי.

אבל, כמובן, איני צועקת. אני מנידה בראשי ומחייכת, מקשיבה ומחייכת ומהנהנת ומקשיבה… למעשה, אני טובה מאוד בעבודה שלי, אבל אני כל כך מתעייפת, ועדיין עלי להקשיב לכולם. אני מרגישה כאילו אני מתפוצצת.

היום, כמידי יום, אני נוסעת במכוניתי מהעבודה הביתה. כמידי יום, אני מרגישה חסרת מנוחה, עצבנית, עייפה ומרוקנת. בעודי נוהגת במעלה הרחוב, שכונת מגורי, כל שממלא את ראשי הוא אוכל. מוחי מתרוקן מכל מחשבה. חמש אותיות בלבד ממלאות את כל חלל מוחי- לאכול- לאכול- לאכול- לאכול.

זה לא שאינני חושבת על אוכל בכל יתר הזמן. אני חושבת עליו בכל דקה, ללא הפסק, בכפייתיות, כמו דבורה המזמזמת בתוך ראשי.

אבל עכשיו זה שונה.

כעת אני מדמיינת, מתענגת בהנאה על הידיעה שבקרוב אהיה בבית עם החבר הנאמן והאהוב שלעולם אינו מכשיל אותי, האוכל.

הרבה הרבה אוכל.

אני יורדת מהמכונית ומתחילה לצעוד אל עבר הסופרמרקט.

והנה אני מתחילה להיפרד מעצמי. אין זו עוד "אני", אלא "היא" הצועדת במעלה הרחוב. אני מתחילה להביט בעצמי מהצד. אני שתי נשים. האישה שעושה את מה שמתואר להלן והצופה שלי עצמי. אני צופה במעשיה כמו דרך מסך ערפל, כמו דמות בחלום.

הייתי רוצה לעצור בעדה, לשאול אותה, רותי, מה את עושה, בשם אלוהים. את אפילו לא נהנית מזה, מה עובר עלייך, מה תפש אותך?

אבל איני יכולה להגיע אליה, היא תמיד בפאניקה, עושה מה שהיא חייבת לעשות, מוכרחה, מאולצת, כפוייה….

וכל שאני יכולה לעשות הוא לצעוד מאחוריה, ולתהות מה יקרה כעת. למרות שכל זה כבר קרה מאות פעמים בעבר. ועדיין בכל פעם אני נדהמת מהעוצמה, מהדחיפות מהטירוף של כל זה….

הרחוב נראה חשוך יותר. האנשים נעלמים. אני יודעת שהם עדיין שם, צועדים לאורך הרחוב, אך אני עיוורת. כל שאני מסוגלת לראות הוא, את אותיות הניאון של הסופרמרקט המקומי.

אני נכנסת פנימה, חוטפת עגלת מצרכים, ומתחילה לצעוד במעברים, בין המדפים העמוסים לעייפה. אני צועדת במעברים, לא בוחרת את מה שאני עומדת לאכול. אינני צריכה לבחור, משום שאני יודעת שכל מה שאכניס אל פי, ימצא את דרכו אל האסלה מיד, יוקא בלי השהייה. אני זורקת מצרכים אל תוך העגלה, מעמיסה אותה עד גדותיה ומפלסת את דרכי לקופה. אני לא יכולה לסבול את התורים האלה, מה כל העולם הגיע לקניות דווקא ביום רביעי בערב, מה יש להם לקנות בכלל, אפילו לא חג היום, סתם יום רגיל, אז מה הם מתנפלים על הקופות…..

עוד רגע של המתנה ואני אצרח.

אני מרגישה איך כולם מסתכלים עלי. בטוחה שהם יודעים. אני משלמת במזומן כדי לחסוך בזמן יקר, ממלמלת תירוץ כלשהו על קניה גדולה לכל המשפחה ואצה החוצה עם התיק הענק שלי שהכנתי מלמפרע כדי שיכיל כמה שיותר מצרכים, מלא עד אפס מקום. אני לא מרגישה את כובד משקלו, רק את הפאניקה העיוורת של כל ישותי, הדוחפת אותי למהר הביתה, סוף סוף אהיה לבד, כדי לטרוף בדחיפות ובאלימות את הכול.

אך, לא! אני לא יכולה לחכות. אין בי את כוחות הסבלנות הנדרשת. אני עוצרת בפינת הרחוב, מספר בלוקים מביתי, ממש בסמוך למכוניתי החונה, ומשלשלת את ידי אל תוך התיק. אני מרגישה משהו קר ולח בתוך ידי, אריזת פלסטיק של מזון קפוא.

אני קורעת את העטיפה, אינני יכולה לראות מה בתוכה. מכניסה את אצבעותיי לתוך העטיפה וחוטפת מלוא הכף בשר נא, רטוב וקר.

אני עוצמת את עיני ודוחפת אותו אל פי. בלי ללעוס, אני בולעת קוביות של בשר עגל מת. תכננתי להכין ממנו תבשיל קדירה טעים, ועוד מלוא הכף, ושוב דוחפת לפי ובולעת בלי ללעוס. אני מרגישה את הנתחים הקרים החלקלקים גולשים מטה היישר אל תוך קיבתי. כעת אני יכולה להמשיך בדרכי.

אני נכנסת למכונית, שתי דקות נסיעה מהבית.

אני טורקת את הדלת מאחורי וממהרת ישר אל המטבח. משליכה את תוכן התיק על שולחן המטבח הענקי, ומחילה את חגיגת הייאוש.

הטלפון מצלצל. הוא מצלצל שוב ושוב, החבר שלי. אמרתי לו שאהיה בבית. מדוע אין הוא יכול להניח לי? שיפסיק כבר את הצלצול הזה. אני לא ארים את הטלפון, די שיפסיק כבר, די.

עוגות קפואות, ירקות קפואים, ירקות חיים, כבד נא, עוגיות, בורקס. אין לי זמן ללעוס. רק לדחוף את זה פנימה, לטרוף, לזלול. אני בארץ השדים שלי, בה גינוני טקס והתנהגות אנוש לא נחשבים עוד… היכן שמילים כמו טעים, אכיל, אסור ומענג איבדו לחלוטין את משמעותן. אני בעולם ההכרח, עולם הכפייתיות, עולם היצרים….

אינני מאמינה למראה עיני. כל המזון שהיה על השולחן נעלם. קופסאות ריקות, שקיות ועטיפות הינן העדות היחידה למה שהתרחש כאן הערב. קיבתי נפוחה. האוכל כבד ורעיל בתוכה. לא אוכל לקחת פירור נוסף אל פי. אני מוזגת לעצמי קנקן של מים, ושותה ממנו בכוח כוס אחר כוס. אני עולה לקומה השנייה. החלום נסתיים. כעת אני שוקלת את תוצאותיו: שני קילוגרם של שומן על ירכי המלאות ממילא. שוב עשית את זה. בפעם הרביעית היום. אני נוזפת בעצמי. רק היום בצהרים נשבעת שלעולם לא תעשי זאת שוב. יצור נתעב ומגעיל שכמותך…

בחדר האמבטיה אני נועלת את הדלת מאחורי, פותחת את ברז המים החמים למלא אמבטיה. אני אוספת את שיערי לאחור וחובשת כובע ניילון.

בעומדי ליד האסלה, אני מכופפת את ברכי. פני קרובים למושב הלבן, תוקעת שתי אצבעות לגרוני, מתעוותת ונושמת עמוק, בנוגעי באחורי גרוני. דמעות עולות בעיני. אני דוחפת שוב את אצבעותיי למעמקי גרוני וגל של אוכל בלתי לעוס פורץ לו ומצטרף אל מה שכבר הקאתי, אל תוך האסלה. תודה לאל ששתיתי מים זה עתה. זה תמיד עוזר לי להקיא. המזון חם ובלתי לעוס, חתיכות של ירוק, אדום, כתום, צהוב, נורה אל תוך האסלה.

אני חייבת לזכור לנקות את האסלה וסביבתה. עמוס אולי יבוא לבקר יותר מאוחר. אסור שיראה עקבות… אצבעות פנימה שוב וזרם עצום של אוכל לא מעוכל יוצא החוצה. שוב ושוב ושוב.

לבסוף אני מתחילה לראות את סימני הבשר האדום שאכלתי בתחילה. קיבתי דואבת, גרוני שורף, אפי נוזל, עיני מלאות דמעות. כל גופי דוקר ומעורר, אני תשושה.

אבל, אני מרגישה גם הקלה, מרוקנת רגועה ונינוחה.

בעודי מצחצחת את שיני, מציפים אותי כל הרגשות המוכרים לי כל כך: אשמה, בושה, גועל ושנאה עצמית.

"לעולם, לעולם, לא אעשה זאת שוב." אני אומרת לעצמי, כמו תמיד, כדי לסיים את הטקס המוכר…

מהי בולימיה?

בולימיה נרבוזה או בולימרקסיה הן מילים הבאות לתאר נשים האוכלות בצורה מוגזמת ולאחר מכן מביאות את עצמן להקיא, להשתמש במשלשלים, צומות ואכילה לסירוגין, או ספורט אובססיבי.

בקצה אחד של הרצף הבולימי נמצא נשים המקיאות באופן קבוע, פעם פעמיים בשבוע, פעם בשבועיים, כלומר הקאה בהפרשי זמן גדולים. בקצה השני של הרצף, נמצא נשים המעבירות את כל יומן באכילה והקאה, עד שנרדמות באפיסת כוחות. לפרקים, הן איבדו משרה מצליחה, או בית, רק כדי לספק את ההתמכרות חסרת התקווה הזו.

רוב הבולימיות נמצאות באמצע הרצף, מקיאות מספר פעמים ביום, מצליחות להחזיק במשרה, לעיתים קרובות, משרה מצליחה ביותר, מעוררות כבוד והערצה מהסביבה על תפקודן המופלא, על גופן החטוב, על אכילתן המרובה שאינה מביאה אותן להיות שמנות. "איך את עושה את זה?"…שואלים כולם לגבי כל אלה.

הן בדרך כלל נשים נעימות, מתעניינות, אכפתיות, מגיבות לסביבה ונשים שהגשימו את עצמן מבחינה מקצועית.

הבולימיה, הינה הסימן היחיד למצוקה ולכך שאינן מנהלות אורח חיים קסום כפי שנראה כלפי חוץ, והיא הסוד הכמוס ביותר שלהן. עיתים יספרו לבן זוגן, עיתים גם הוא לא יהיה בסוד העניין. מה שברור הוא שהעולם החיצוני אף פעם אינו מודע שמשהו אינו כשורה.

רובן אוכלות ומקיאות בערב, אך עבור חלק מהן, יוכלו להתמודד עם היום שלפניהן, רק בעזרת ארוחת בוקר ענקית שמוצאת דרכה לשירותים בלי השהייה. לרוב ביום, בעבודה, כולה חיוכים, תיכנס לשירותים אחרי ארוחת צהרים, תקיא אותה, תתקן את האיפור ותצא אל העולם שבחוץ מחייכת.

על כל אחת שפונה לטיפול, יש רבות אחרות שסובלות בשקט ואינן מבקשות עזרה.

בטיפול חשוב שהמטופל או המטופלת יחושו שיש להם מרחב להביא את עצמם כפי שהם באמת, על סודותיהם, על כל הפינות שאינם אוהבים בעצמם, כדי שמתוך ההבנה וההכלה בטיפול ילמדו לאהוב גם את מה שקשה להם לאהוב בעצמם, או לשנות את מה שחשבו שהוא בלתי ניתן לשינוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: