איך לנהוג כשילדים מגלים סימנים להפרעות אכילה

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מאת: מירה דנה ומרילין לורנס 

לפעמים, ילדים מוסיפים בבת אחת שני ק"ג למשקלם. אם לא יציקו להם, לא יוסיפו יותר מכך למשקלם. לפעמים דווקא ההתערבות בחייהם ובאכילתם מביאה להחמרת המצב ולהתנגדות גדולה יותר שלהם להתערבות כזו, דווקא במקום רגיש זה – האכילה.  

אם הוריהם לא היו נכנסים ללחץ אלא מאפשרים להם מרחב של כמה קילוגרמים בלי התערבות, הערות וכינויים מעליבים בקשר לשומן או לאכילה, היה הכול יכולל להסתכם באפיזודה חולפת. אבל הורים שמתחילים להציק, להכריח או לעודד את הילד להיכנס למשטר דיאטה, מתחילים סחרחרת שקשה לצאת ממנה.

יחד עם זאת, חשוב לומר כאן, שתפקידנו כהורים הינו גם לשים לב לסימנים המורים על הפרעת אכילה.
אם הילד עולה או יורד באופן קיצוני במשקלו בזמן קצר, אסור לנו להיות שאננים. אךך יש לבחון את התנודות במשקל ביחס למה שהן מבטאות ולא ללחוץ ולהציק לילד לגבי האכילה עצמה.
במצב כזה, הורים חייבים להביט קודם כל על עצמם: האם להם עצמם יש בעיה עם דימוי גוף ואכילה? האם הבעיה הזוו משליכה על יחסם לאכילה של ילדם? קודם כל, עליהם לבחון את התנהגותם וכיצד הם יכולים לשנותה.
במקרה כזה שההורים מבינים שהיחס שלהם לאכילת ילדם נובע מבעיה שלהם עם עצמם, אסור להם להתמקד ולהתעסקק באכילתו של הילד. אסור להיכנס איתו לעימותים לגבי כמה מתי או מה הוא אוכל.

אסור לשים את האכילה ואת האוכל במרכז.
חשוב מאוד שלא לנסות להגביל את אכילתו, לא לכעוס או לצעוק אם רואים אותו אוכל או "מגלים" שאכל בהיחבא. אסור בשוםם פנים שהאוכל יהפוך לנושא מחלוקת בין ההורים לבין הילד. ברור מאוד שכאשר ילד מתחיל לאכול יותר מצרכיו הפיזיים, האכילה הינה סימפטום וככזו היא אינה הבעיה האמיתית, אלא ביטוי חיצוני של בעיה שהיא עמוקה יותר ושוכנת מתחת לבעיית האכילה.
הילד החל לאכול באופן כפייתי כדי לבטא את הבעיה הנסתרת הזו, כדי לזעוק שמשהו לא בסדר איתו, שהוא סובל, שמשהו לאא בסדר במשפחה. בעבור הילד זוהי דרך התקשורת היחידה שהוא מצא לבטא את כאבו, מצוקתו, או רגשותיו. משום כך מה שאנו צריכים לנסות לשמוע הוא את הכאב עצמו ולא את השפה שבה הוא מבוטא. אם נתמקד באכילה, תהא זו החמצה של העיקר והתמקדות בטפל. מאבקי הכוח שיתמקדו באכילה ילכו ויחמירו וגם יחריפו את הבעיה החבויה השוכנת בבסיס האכילה.
הבעיה מחריפה משתי סיבות: האחת – מאחר שאיננו שומעים את הזעקה האמיתית של הילד ואיננו מטפלים במה שכואב לוו באמת, והשנייה מאחר שמאבקי הכוח סביב אוכל הופכים למוקד המחלוקת וכמו שאמרנו קודם, במאבקי כוח אלה אין מנצחים. הם יכולים להידרדר למקומות קשים יותר ויותר.

נשאלת השאלה – אז מה לעשות ?
לתת לו להמשיך לאכול בלי חשבון ובלי להתערב ושהוא ימשיך להשמין ולתפוח ? ומה יהיה הסוף ?
ובכן מה שברור בלי שום ספק הוא שאם מתערבים, דורשים ממנו לעשות דיאטה ומנסים לצמצם את כמויות המזון שהוא אוכל,, הדבר אינו עוזר ואף מזיק מאחר שאף ילד עוד לא הפסיק לאכול באופן כפייתי רק בגלל שביקשו ממנו או שלחצו עליו להפסיק או משום שכפו עליו דיאטה, או הבטיחו לו פרסים כמו נסיעה לחו"ל או מכונית.
אלה הם אמצעים הפועלים לטווח הקצר ביותר. הירידה שיורדים במשקל בעקבותיהם אינה מחזיקה מעמד כלל. כשהילד הואא אכלן כפייתי, מצב האכילה תמיד מחמיר ומידרדר כשמתערבים בכמה, מתי או מה הילד אוכל.
מה שכן חשוב לעשות הוא לנסות ולשמוע מהי הבעיה אותה מנסה הילד לבטא, מהו הכאב שנמצא מתחת לאכילה. ככלל שהבעיה תטופל ותעלה אל פני השטח מוקדם יותר, כך יש סיכוי טוב יותר לשיפור המצב. יש לברר מדוע הוא החל לאכול בצורה שבה הוא אוכל, כלומר – יותר ממה שגופו דורש, מה הסיבה לאותה מצוקה רגשית שהילד מבטא דרך האכילה.
מאחר שהוא תלוי בכל השטחים האחרים בהוריו ומאחר שגופו ואכילתו הם האספקטים היחידים שבהם אי אפשר לאלץ אותו,, לכפות עליו, זהו המקום שבו מתחולל ה"קרב" על עצמאותו וזהו המקום שבו יתבטאו הבעיות.

מצד שני, חובה עלינו להבחין בשינויים באכילת הילד או הילדה. ילדה שמתחילה דיאטת כסאח קיצונית שבה היא ממעטת לאכול או צמה ויש ירידה במשקלה שהיא מהירה וקיצונית חובה עלינו לא רק לדבר איתה בנושא אלא גם לפנות איתה לטיפול.

הסימנים המבחינים בין דיאטה רגילה ובין הפרעת אכילה הם:
כמות האוכל שהיא מכניסה לפיה במשך היום, שקרים שלה לגבי מה אכלה או לא אכלה, והקילוגרמים שהיא משילה – מספרם ומהירות השלתם. כלומר – גם אם איננו ממליצות על דיאטה כלל, הרי שדרך אכילה מסודרת ובריאה לשם ירידה במשקל היא דבר אחד; דיאטת כסאח שבה הילדה או הנערה כמעט ולא אוכלת, היא כבר משהו שונה לחלוטין. יש לשים לב שהדיאטה לא תהפוך לחסרת שליטה או לצום. גם הירידה במשקל חייבת להיות הדרגתית ולא קיצונית. זהו כבר סימן מובהק שהבעיה כבר עברה את גבולות הדיאטה ה"נורמלית" וחרגה לתחום הפרעות האכילה. במקרה זה חובה לפנות איתה לטיפול בדחיפות.

פעילות ספורטיבית
ספורט הינו אחד המרכיבים החשובים ביותר בשמירה או בירידה במשקל אצל ילדים. חשוב מאוד לעודד ילדים לפעילות גופנית, לספורט ולפחות ישיבה מול הטלוויזיה או מול המחשב. יחד עם זאת חשוב מאוד לזכור – אסור להכריח, או לדחוף, לא לכפות פעילות ספורטיבית כי אז הופך הנושא למוקד קונפליקט נוסף ולדבר שנוא ומאוס על הילד.
פעילות ספורטיבית נכונה יכולה להועיל רבות לבריאות הנפש של הילד השמן, לבניית יחס בריא לגופו ולהפחתה במשקל באופןן בריא וחיובי.
יש לעודד את הילד לפעילות ספורטיבית שהוא אוהב, לאפשר אותה, לעשותה זמינה אך לא לכפותה.

מתוך הספר: "נשים אוכלות את עצמן – על אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית", הוצאת מודן, מאת מרילין לורנס ומירה דנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: