"לכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו…" (נעמי שמר) – המקום של ה"סם" בעולמו הרגשי של המשתמש והתייחסותו לחוק

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: תמר הדר

מאת: תמר הדר, מטפלת בהתמכרויות

סדרת כתבות שנערכה לאחרונה בטלוויזיה בשאלת הלגליזציה של המריחואנה עוררה אצלי מחדש את המחשבה על המקום של החומר הפסיכו אקטיבי בחיי הנפש של האדם.
ההבדלים למשל בין משתמשי מריחואנה למשתמשי ההרואין, בחוויה שלהם את עצמם ואת הסביבה כשהם תחת השפעת החומר.

בכוונה אני קוראת לחומר חומר ולא "סם" כי בדיוק בהקשר זה מתנהל הדיון בשאלת הלגליזציה, בשאלה האם להכליל את המריחואנה בתוך פקודת הסמים המסוכנים או לא. ישנם כמובן חומרים פסיכו אקטיביים שאינם כלולים בפקודת הסמים ולכן הם חוקיים למהדרין, למשל אלכוהול, גת ותרופות במרשם המכילות בנזודיאזפינים ועוד.

אין לי כוונה לתפוס צד בשאלת הלגליזציה (שקשורה לנושאים ערכיים וחברתיים) לכן במקומות בהם אשתמש במילה סם אשים אותה תחת מרכאות ולרוב אשתמש במילה חומר במשמעות של חומר פסיכו אקטיבי, המתייחס לפעולה ולהשפעה של החומר ולא לשאלת חוקיותו.

הניסיון לימד אותי שאנשים משתמשים בחומרים לראשונה מתוך סקרנות, עמדות חיוביות שיש להם כלפי החומר או מתוך ציפייה לחוויה מסוימת.
הרבה מחקרים נערכו על עמדות כלפי שימוש בסמים ועל הפרמטרים המנבאים שימוש (חלק מהמחקרים אפשר למצוא באתרר של הרשות למלחמה בסמים).
אותי מרתקת החוויה של המשתמש כשהוא בהשפעת החומר והרצון לשוב ולחוות את אותה חוויה. אני מניחה שאם המשיכוו להשתמש זכו לחוויה חיובית שחיזקה את המוטיבציה להמשיך ולהשתמש.

בהקשר לדיון התקשורתי בשאלת הלגליזציה לא יכולתי שלא להתעלם מהתגובות של משתמשים בחומרים שונים לשאלת החוק.
אני חושבת שהמאבק של המשתמשים להוצאת המריחואנה מחוץ לפקודת הסמים הוא מאבק מרתק שלא קיים אצלל משתמשים אחרים.
אני לא שומעת על מאבק להוצאת ההרואין, הקוקאין או הממריצים למיניהם מחוץ לפקודת הסמים. חלק מהסיבות נעוץ ללאא ספק בהשפעות הקטלניות, ההרסניות והממכרות שיש לסמים אלה על המשתמש בהם.
אך לדעתי ההבדל קשור להבדלים נוספים בין אוכלוסיות אלו שאולי בדיון הנוכחי אנסה להתחיל לגעת בו, נגיעה שתמשיך דיוןן שכבר קיים בשאלת ההבדלים בין אוכלוסיות המשתמשים השונות.
דיון שהולכת ונרקמת בו הבנה שלא כל המשתמשים דומים ושיש משמעות לחומר בו הם בוחרים לעשות שימוש במובןן הרגשי/נפשי שלהם.
ההתייחסות של אוכלוסיות אלו לחוק מרתק אף הוא בעיני ואני לא בטוחה שבדיון הנוכחי אצליח להבין אותו במלואו אך בהחלטט אנסה לגעת ולנסות לתאר דרך מה שאני רואה בקליניקה את המשמעות של החוק בעולם הפנימי של שתי קבוצות מרכזיות אליהם אתייחס בדיון הנוכחי: משתמשי ההרואין ומשתמשי המריחואנה.

בחרתי להתבונן על משתמשי המריחואנה, מאפייניהם והחוויה הנפשית השונה שהם מקבלים בהשפעת הסם למשתמשי ההרואין
משום שמדובר בשתי קבוצות שונות שדרך ההנגדה ביניהם אנסה לעמוד על הייחודיות של כל אחת מהן כפי שלימד אותיי ניסיוני ואיני שוללת כמובן את האפשרות שאחרים יתייחסו לדברים אחרת.
ייתכן ובניסיון להבין את ההבדלים ובניסיון לייצר דיון קוהרנטי אאלץ להכללות, שמטבע הכללות מתייחסות לכלל ומחטיאותת ליוצאים מן הכלל.

אני לא אכנס להשפעות הפיזיולוגיות של הסם, אלא אתמקד בממד החוויה שכן הוא הממד מרתק בעיני וכן משום שלדעתי החוויה והניסיון לשמר אותם היא אחת הסיבות המרכזיות שמובילות לשימושים חוזרים, כמובן שבהמשך ובמידה ונוצרת התמכרות הניסיון להימנע מסימנים של חסך בסם, יובילו אף הם לשימוש חוזר.

מעניין בהקשר הזה להתייחס להבדלים בטרמינולוגיה.
נרקומנים מכנים את התסמינים הפיזיים של חסך בחומר בגוף ל"סם" כקריז ולכמיהה (הרעב) הם יקראו "דוּדה". משתמשיםם במריחואנה ישתמשו בדרך כלל במילה "דוּדה" (ויטענו שאינם מכורים לחומר).
טרמינולוגיה שונה יש לתיאור החוויה תחת השפעת הסם כשנרקומן תחת השפעת הרואין יש שיאמרו שהוא "מסטול" אך אלהה שמכירים את הז'רגון יאמרו שהוא "צולל". משתמשים במריחואנה ידברו על "סטלה".

תחת השפעת הרואין אדם יחווה עצמו כחסר דאגה, באופוריה, הוא יחווה תחושת עונג מהירה וחזקה וכן עשוי לחוות קהות חושים (סמים בישראל, 2000).
אחת החוויות החזקות הזכורות לי בשתיים מהלידות שלי היא חוויה בהשפעת קוקטייל של סמי הרגעה וטשטוש שקיבלתיי שהרכיב העיקרי שלהם מורפין. התחושה הייתה של קהות חושים, ניתוק ובמסגרת הקהות הכללית גם הקהייה של הכאב שדרך אגב הוא אחד השימוש המרכזיים של המורפין (שההרואין היא נגזרת סינטטית שלו) ברפואה.

הקנאביס המכונה גם מריחואנה כולל מינים רבים של חומרים כימיים כשה THC הוא הרכיב הפעיל בו.
ההתייחסות אליו הוא כאל חומר משכר, שיוצר תחושת התעלות ועוררות רגשית, רגיעה, שיכוך כאבים, שינוי חזותי ושמיעתי,, שינוי בחוש ריח, עייפות וגירוי תיאבון וכן כמסייע נגד בחילה (סמים בישראל, 2000).

בניגוד להרואין כשכל המשתמשים בו הופכים עד מהרה תלויים בו ועולמם הופך מצומצם ומרוכז בניסיון להשיג מנה נוספת, בשימוש במריחואנה יש סגנונות שימוש שונים.
יש המשתמשים בו מידי פעם, שימוש ספורדי, יש המשתמשים מידי ערב אחרי העבודה ויש המשתמשים בו כל יום וכל היום.

בניגוד למשתמשי ההרואין שיהפכו מהר מאוד אחרי מספר שימוש למכורים במריחואנה הספרות מדברת על 10% מבין המשתמשים שיהפכו למכורים (הרשות למלחמה בסמים). ההתמכרות להרואין פוגעת בהרבה יותר תפקודים באופן חריף יותר ממה שעושה ההתמכרות למריחואנה (אני מתייחסת למכורים) ומובילה על רקע ההתמכרות גם לפעילות עבריינית לצורך השגת הסם (גניבות, פריצות וכו').

כמובן שגם התמכרות למריחואנה פוגעת בתחומי חיים שונים, אך אלה עדיין נשארים שמורים ברמה כזו או אחרת (חלקם יצליחו לבנות חיי משפחה, לעבוד ברמה כזו או אחרת ובדרך כלל מעבר להשגת הסם ולשימוש בו לא יהיו מעורבים בפעילות עבריינית).

מאחר ואני רוצה להתייחס לעניין החוויה סברתי שאי אפשר להתייחס לחוויה מבלי להתייחס לווינקוט, תיאורטיקן שבתוך הזרם הפסיכו דינאמי היה הראשון והמרכזי בהתייחסותו לחוויותיו של התינוק ויחסיו עם האם ולתהליך התפתחותי ביחסים בין השניים בבריאות ובפתולוגיה.

תחילה אנסה להציג כמה מרעיונותיו של ווינקוט, כפי שאני מבינה אותם, בניסיון לחבר אותם בהמשך לחוויה תחת השפעת החומר ולמשמעות החומר בעולם הרגשי של המשתמש.

ווינקוט בשונה מפרויד טוען שהתינוק האנושי אינו מחפש רק סיפוק דחף, אלא מחפש לשרוד. לצורך כך הוא מחפש להיפטר מתחושות לא נוחות כמו רעב וכו'.
האם דרך אחזקה ראשונית (holding) מרגיעה, ממלאת, דרך הטיפול האוסף והמתחזק שלה בתחילת חייו, מתחיל התינוקק להרגיש יותר אסוף בעצמו (מא-אינטגרציה לאינטגרציה ומתלות מוחלטת לתלות יחסית).
בשלב הראשון, הוא שלב התלות המוחלטת מאפשרת האחזקה האמהית לתינוק ליצור את גבולות הגוף, זהו השלב בו מתחילל להיווצר המיינד ומתחילה ההבנה בכך שהיא נפרדת. כלומר התינוק מתחיל להבין שהסביבה המחזיקה אינה חלק ממנו והיא חיצונית לו.
ווינקוט טוען שהתינוק נמצא במצב של going on being, מצב שאפשר לכנותו כמצב של "התקיימות".
תפקידה של האם בשלב הראשוני, שלב התלות המוחלטת הוא לנטרל רעשים מבחוץ שמפריעים להתקיימות הזו.
למעשה, בחודשי חייו הראשונים (כשלושה חודשים ראשונים) האחזקה שלה, כלומר הטיפול המעשי שכולל האכלה רחיצהה ואחזקתו הקונקרטית בידיה, נותנת מענה "מושלם" לצרכים שלו ומאפשרת לתינוק המשכיות של החוויה הרחמית (למשל לא נותנת לו להרגיש רעב, תמיד שם במובן שעוזרת לו לא להיפגש עם גבולות הזמן חילופי השעות יום ולילה).
לזמן אצל ווינקוט יש משמעות סימבולית כשהזמן מייצג את האחרות ויש לצמצם את הפרעות הזמן ככל האפשר.
דרך ההיענות הטובה דיה שלה, דרך המגע והנוכחות האימהית המחזיקה מתחילים להיווצר גבולות הגוף וגבולות הנפש,, גבולות רכים מופנמים ונותנים לאדם תחושה שלא ייפול ובכך נוצר אפרטוס של אחזקה פנימית בתוך הנפש.
התינוק הופך מודע יותר לנבדלותו, לעובדה שהוא בתוך גופו נבדל מהגוף המחזיק אותו. בשלב הזה (המקביל לפי הבנתיי לשלב הדיכאוני של קליין) יש מעבר בין מצבים אינטגרטיביים למצבים פחות אינטגרטיביים.

באמצעות ההרואין "צולל" לדעתי, המשתמש לחוויה ראשונית של "התקיימות" נטולת הפרעות.
ה"סם" מספק התאמה טובה שייתכן ולא הייתה בשלב הראשוני ועוזר לנטרל הפרעות.
במרחב הזה של ההתקיימות אין מקום לאחרות, גם לא לזו המיוצגת על ידי החוק.
החוק כמו גורמים אחרים מהווה סוג של הפרעה אותה ינסה המכור להעלים דרך "מנה" נוספת שתחזיר אותו כהרף עין לאותוו מצב התקיימות נטול הפרעות.
הנרקומן לא רוצה לשנות את החוק הוא רוצה לנטרל אותו, למחוק אותו ולצלול חזרה אל תוך מרחב בו ההפרעה אינה קיימת.
ייתכן והמשתמשים בהרואין מנסים לחזור לחוויה ראשונית שלא התאפשרה להם בינקותם, במפגש מוקדם מידי עם האחרותת הבלתי נסבלת שפגשו בטרם היו בשלים להתמודד איתה.
מפגש שיצר איים פסיכוטיים של חוסר אינטגרציה, של חלקים דיסוציאטיביים שנרשמו בגוף ובנפש אך לא קיבלו תמלול ומקום.

למעשה, מדובר באנשים שעולמם הנפשי הרבה פעמים מחורר, חורים דיסוציאטיביים שמייצרים הרגשה של ריקנות, כאב נפשי, חוסר משמעות שאותם הם מנסים לשכך ולמלא באמצעות הצלילה למקום שהיו רוצים לפגוש בינקותם. מרחב נקי מהפרעות.

הפרדוקס הוא שאנשים אלו שהפגיעה ייתכן והייתה בשלב ראשוני זה, עדיין לא הגיעו לשלב של הבנת התלות ולתחילתה של נפרדות, חלקי העצמי שלהם אינם מובחנים מחלקי האחר.
בעצם עולמם כאוטי ויכולתם להסתייע חסרה, יש הרבה השלכה אך קיים קושי בהפנמה ובלקיחה פנימה מאחר שהוא זולת ולאא החומר.

אני חושבת שדרך השבעת ה"רעב" באמצעות ההרואין והטיפול העצמי שנותנים חוויה של התקיימות במקום בו לא הייתה חוויה כזו ובאופן פרדוקסלי דרך התלות שנוצרת ב"סם", יש תהליך מקביל לתהליך שהיה אמור להיות עם האם שדרך הטיפול המותאם שלה והאחזקה המותאמת הייתה אמורה להבנות אחזקה, גבולות פנימיים והתחלה של הכרה בתלות. הבנה שייתכן ונוצרת דרך התלות בחומר.

כל מי שמטפל במכורים יודע שהצעד הראשון "להחלמה" (זה כבר מז'רגון אחר, ז'רגון של 12 הצעדים) הוא בהכרה בתלות בחומר ו"בחוסר אונים" בכך שיש משהו מחוצה לי שאני זקוק לו ואין לי שליטה עליו והוא מנהל את עולמי (קרי ההתמכרות), שבאופן מדהים דומה להכרה של התינוק ביציאות משלב התלות המוחלטת אל תוך התלות היחסית.
לשיטת 122 הצעדים רק כשתהיה הבנה והכרה בתלות תתאפשר התחלה של "החלמה" (ולא גמילה).

הדרמה הפנימית של משתמשי המריחואנה שונה מזו של המכורים להרואין.
הם נמצאים לדעתי, בשלב של הכרה בתלות וככל הנראה שלב התלות המוחלטת עבר אצלם בצורה תקינה.
מהתלות המוחלטת עובר התינוק לשלב התלות היחסית. זהו שלב בו יש הבנה שיש תינוק ויש משהו מחוצה לו (שד) אם כיי עדיין אין הבנה שהשד מחובר לאדם, לסובייקט בעל צרכים משלו הנפרדים מאלה של התינוק.
בהקשר זה תובע ווינקוט מושג מרכזי והוא אזור מעבר. אזור ביניים בין המציאות לבין העולם הפנימי, זהו לדידו מרחב היצירה.
ווינקוט מתאר את תופעת המעבר כשלב התפתחותי בין התלות המוחלטת שלב בו האם מספקת את כל מחסורו של התינוקק ומאפשרת לו את האשליה האומניפוטנטית (שברא אותה בדרך מאגית) לשלב של התלות היחסית, בו היא מרשה לעצמה "לזייף", מאפשרת לעצמה לתסכל, תסכול ברמה שנסבלת עבור התינוק.
ברווח שנוצר בין התינוק ל"שד" מתרחשים מספר תהליכים.

האחד, קיומה של המשכיות בהתנהגותה של האם, מסייע לתינוק להבין שהתסכול הוא זמני. עכשיו אמא (שעדיין אינה אובייקט שלם) לא פה ואני רעב אבל היא תיכף תגיע כי אני שומע את הצעדים שלה למשל. התנהגותה הרציפה מאפשרת לתינוק להיות רגוע להרגיש בטוח.

השני, התינוק שלומד ליהנות מיכולותיו הפסיכומוטוריות ההולכות ומתפתחות לומד שהוא יכול לספק את עצמו לפרק זמן מסוים (למשל דרך הכנסת האגרוף לפה ומציצתו). פרק זמן הנסבל עבורו, במידה והאם נעדרת יותר ממה שהתינוק יכול לסבול יש חוויה שלה התמוטטות ושל קריסה.

כמו כן, התינוק מתחיל באופן טבעי לבטא את האימפולסים שלו, תוקף את השד ומנסה להרוס אותו אך מגלה אובייקט שלא נהרס ולא נוטר טינה (למשל נושך את השד, בועט באם).
האם מקבלת בברכה את הדחפים האותנטיים של התינוק, בכלל זה את תוקפנותו, מרגיעה, מתקפת, עבורה גם האימפולסיםם החדשים הם מקום לחגיגה (בולאס, 2000).
כך היא עוזרת לו ללמוד על הנפרדות שלו ממנה. האובייקט שנתקף לא נהרס, משמע יש לו קיום משל עצמו שאינו תחתת השליטה המאגית של התינוק.

במקום בו האימפולסים לא התקבלו בברכה, בן אם הייתה תגובה נקמנית ובין אם הייתה תגובה מגנה, התינוק יפתח מגוון של הגנות שמטרתם להסתיר את מה שהוא חושב שלא יתקבל.

כשהתהליך מתרחש בצורה תקינה נכנס התינוק לשלב מעבר, שלב שאינו אשלייתי כשם שהיה השלב הקודם, אך הוא עדיין מרחב ביניים ואינו המציאות.
במרחב הזה יכול התינוק לחקור את העולם תוך בטחון של אם נוכחת ומרגיעה, הוא מרגיש בטוח לחקור וליצור יכולת שהולכותת ומופנמת ובהמשך מתבצעת גם ללא נוכחות אחר קונקרטי.

אובייקט המעבר מייצג את השלב הזה. האני שנוצר בשלב הזה הוא אני חלש, לא מלוכד דיו כך שכל אימפולס מערער את האגו.
הילד בשלב זה מבין שאינו בורא את האם אך הוא לא מספיק בטוח, הוא עדיין זקוק לנוכחות האם אך לנוכחות אחרתת כשאובייקט המעבר מסייע להתמודד עם החרדה בשלב הזה מפני אובדן האם ומפני התפרקות.
על האובייקט משליך הילד את החלקים הטובים שהופנמו. הוא ממציא/בורא את האובייקט כשם שבשלב הראשון ברא אתת האם ואשר הינו חלק ממנה, אך האובייקט גם נפרד ממנו, יש לו ממשות והוא מתקיים במציאות ומאפשר לתינוק לעבור ממצב של מיזוג אל התייחסות לאם כדבר חיצוני ונפרד.
עם הזמן וההתפתחות מתרחבים אזורי המעבר לכלל תחומי החיים. כלומר, כל החיים אנו מתמודדים עם המתח בקישור ביןן פנים לחוץ, מה שלנו ומה לא כשמרחב הביניים מספק הפוגה מן המתח הזה. בינקות זקוק התינוק לתחום ביניים כדי להתחיל ליצור קשר עם העולם אך הוא ממשיך להיות מרחב שנשמר לאורך כל החיים.

במאמרו אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר מתייחס ווינקוט לשימוש בסמים כפסיכופתולוגיה בתחום המעבר.
להערכתי, המשתמש במריחואנה מנסה לחזור אל אותו מרחב מעברי שהמילה "סטלה" מייצגת אותו. סטלה זה לא פה ולאא שם, סטלה לתחושתי היא באותו מרחב מעבר שבין הסובייקטיבי לאובייקטיבי.
המשתמש תחת השפעת המריחואנה (בשונה מההרואין בו הניתוק מהמציאות חזק יותר) אינו מנותק מהמציאות, הוא מודע להה אך בה בעת הוא מנותק ממנה. אני לא אומרת שהסם הוא חפץ מעבר משום שהוא אינו כזה, אלא שהוא מאפשר מרחב מעברי, reverie.

במידה והייתה אם מחזיקה, מתקפת ולא מותקפת, נותנת מקום לעולמו הפנימי ולא מגנה יכול גם התינוק להיות במגע עם חלקים שונים בתוך עצמו ומתוך הכרה פנימית זו הוא מסוגל בהמשך להכיר ולקבל צדדים שונים ומורכבות אצל זולתו.
ההנחה שלי שבשלב זה לא פגש המשתמש באם מרגיעה, מתקפת שמקבלת בברכה את הדחפים התוקפנים והליבידינלייםם של תינוקה, מה שבמובן כזה או אחר הוביל לירידתם למחתרת כמו שכותב ווינקוט "הוא זקוק לאמו כי רק ממנה יוכל לצפות שתוכל לסבול את יחסו ללא רחם כלפיה…
ללא משחק זה איתה לא נותר לו אלה להסתיר את העצמי חסר הרחם שלו ולתת לו דרור במצב של דיסוציאציה".

חיי הנפש שיורדים למחתרת, מוסתרים באמצעות "עצמי מזויף", או מנותקים דרך דיסוציאציה שעשויה להתבטא בגוף (תסמינים פסיכוסומטיים) או מוסתרים דרך אינטלקטואליזציה (פסיכה המשתכנת במיינד).

תסמינים שהרבה פעמים באים לידי ביטוי אצל משתמשים במריחואנה. רבים מהם תיארו בפני כאבים סומטיים שלא נמצא להם מקור רפואי. חלקם נוטים להשתמש בדיבורים שכלתניים וגבוהים ומשאירים אותי בתחושה שאני מדברת עם אינטלקט מנותק מגוף ורגש, תחושה של חוויה לא אותנטית.

להערכתי, המאבק בחוק קשור למאבק אחר, קדום יותר, המאבק לקבל חזרה את מה שהיה ואבד. בפרק המתייחס לנטייה האנטי סוציאלית מתייחס ווינקוט לניסיון להחזיר את החסר. את מה שהיה ואבד, מאבק בהשבתו של משהו טוב שהיה ואבד, מאבק שהילד לא היה יכול לעשות במקור ברגע שהדבר הטוב אבד בחוויה הפנימית.
להערכתי, המאבק בסמכות החוקית, מייצג את החיפוש אחר אובייקט מיטיב שהיה ואבד. לצד המאבק בסמכות החוקית, ישנםם ביטוי למנגנונים הנוספים שתוארו על ידי ווינקוט כבאים לידי ביטוי כשתהליך המעבר לא זוכה לתגובה מותאמת מהסביבה, העצמי המזוייף, מחלות פסיכוסומטיות וסוג של אינטלקטואליזציה.
אני חושבת ש"הסטלה" היא ניסיון לחזור לאותו רווח אבל בתוך חוויה מוגנת, בטוחה, לא מגנה ולא נוקמת המאפשרת מרחבב לעולם הפנימי לצד הבנה לקיומה של מציאות נפרדת.

ווינקוט כותב שכולנו ממשיכים לשהות לפרקים בתוך מרחבי הביניים, אליהם הוא מתייחס כאל מרחב למנוחה.
אני מבינה את זה כלהיות עם עצמך עם עולמך הפנימי, על כל חוסר ההיגיון, הטירוף, התשוקה והתוקפנות שיש בו אך בהה בעת להמשיך ולשמור על המציאות, חוויה שלדעתי המריחואנה מאפשרת באופן כימי.
המשתמש שלא זכה לסביבה מחזיקה דיה לא יכולה לסגת למרחב הזה מבלי להיות מאויים בהתפרקות, בהשתגעות.
מצד שני בלי היכולת להיכנס ולצאת מהמרחב הזה אין חיי יצירה אין התפתחות, מה שמאיים בריקנות, דלות כךך שהאלטרנטיבה "הטובה דיה" עבור המשתמש היא ליצור באופן מלאכותי דרך בה יוכל להיכנס ולצאת מהמרחב הזה בבטחה.
כיוון שכך הוא לא מצליח לייצר מצב שיהיה הוא כמו שהוא בנוכחות סביבה מחזיקה שתופנם ותאפשר לו לטייל בין המרחביםם בבטחה. אולי אם תהיה אפשרות שההתקיימות הזו תתאפשר בצורה שחוזרת על עצמה (כמו שקורה עם האם בינקות) בנוכחות אחר, יוכל האחר להיות מופנם ולאפשר משחק בין המרחבים השונים ללא הצורך במתערב הכימי.

 

ביבליוגרפיה

בולס,כ. (2000). בראשית היתה אם. בתוך: היסטריה. הוצאת תולעת ספרים.
ד.ו. וינקוט (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. טופ פרינט: תל אביב.
ד.ו. וינקוט(1995) משחק ומציאות: אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. עם עובד: תל אביב.
סמים בישראל (20000): סיכום שנתי של פעולות הרשות הלאומית למלחמה בסמים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: