ילדים במשפחות אלכוהוליסטים

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: אתר ׳נגמלים׳

מתוך הספר מבוא להתנהגויות מתמכרות / מאת דניס ל. טומבס, הוצאת “אח”

ילדים הגדלים במשפחות אלכוהוליסטיות חווים לעיתים קרובות קשיים רגשיים לא מבוטלים.
צ’רלס דויטש (Deutsch, 1982) מתמקד בשלושה מצבים נפשיים שילדים אלו מתנסים בהם:

1. חוסר עקביות, חוסר ביטחון ופחד      
לפי דויטש (1982) חוסר עקביות הוא סימן ההיכר של רוב ההורים שהם אלכוהוליסטים פעילים. הם מפגינים חוסר עקביות הן כשהם שיכורים והן כשהם פיכחים. מצבי רוחם עשוי להשתנות מקצה לקצה ולנוע מחמימות, חיבה ושמחת חיים לכעס ותסכול בתוך כמה דקות. כיוון שילדים אלה אינם יודעים למה לצפות, הם נוטים להרגיש חוסר ביטחון.
הורים בלתי צפויים יוצרים חוסר אמון וחוסר וודאות. כתוצאה מכך ילדים רביםם מאמצים את הכלל:
“אל תרגיש, אל תבטח, אל תדבר”.

אלימות במשפחה
נפוצה במשפחות אלכוהוליסטיות רבות.
תחושת חוסר הביטחון והפחד של ילדים מתחזקת מאוד כאשר הורה אלכוהוליסט נוהג באלימות. דויטש (1982) מציין כי מושאא האלימות אינו חשוב כלל. האלכוהוליסט שרק הורס רכוש מעורר פחד באותה מידה מאלכוהוליסט שמכה את בני משפחתו.

ילדים מדווחים כי לעיתים קרובות ההורה הלא אלכוהוליסט הוא ההורה האלים והמפחיד יותר. במקרים אלו, ההורה הלא אלכוהוליסט אולי מנסה לאלץ את האלכוהוליסט להפסיק לשתות או שנותן דרור לרגשי כעס ותסכול מודחקים על בעיית השתייה.

הימנעות מקונפליקטים

הופכת למטרה העיקרית אצל ילדים ממשפחות אלכוהוליסטיות. הילדים משתדלים כל העת לא לעורר את חמתו של ההורהה האלכוהוליסט או האלים ולהימנע מקונפליקטים בכל מחיר.

2. כעס ושנאה:
על אף שלא קשה להבין מדוע ילדים מבתים כאלה שונאים את הוריהם, הילדים עצמם לעיתים קרובות מתקשים לקבל רגשות אלו. כפי שאלכוהוליסט עשוי להכחיש את בעיית השתייה שלו, ילדים עשויים להכחיש רגשי שנאה כלפי הוריהם.

ההכחשה אינה מודעת; רבים מילדים אלו פשוט אינם מודעים לרגשותיהם. “אי המקובלות” של רגשותיהם נובעת מנורמות תרבותיות שאוסרות על ילדים לשנוא את הוריהם.

כעסם ושנאתם של הילדים עשויים להיות מופנים כלפי אחרים או כלפי עצמם. בדרך כלל הם אינם מופנים אל ההורה האלכוהוליסט כיוון שזה מסוכן מדי.

רבים מילדים אלו מפתחים רגשי אשמה על כך שהם שונאים את הוריהם האלכוהוליסטים. הם אינם מודעים לכך שלאור נסיבותיהם המשפחתיות מחשבותיהם ורגשותיהם הנם נורמאליים בהחלט. הם מרגישים אשמים במיוחד לגבי פנטזיות שעשויות לעלות במוחם שבהן ההורים האלכוהוליסטים נהרגים, מתים או פשוט מתפוגגים.

3. רגשי אשמה והאשמה עצמית:
ילדים קטנים הינם אגוצנטריים מטבעם. הם נוטים להאמין שהם הגורם לכל מה שמתרחש סביבם. על כן הם נוטים להאשים את עצמם בבעיות של הוריהם. הדבר נכון במיוחד לגבי בעיות השתייה של ההורים.

הורים אלכוהוליסטים לעיתים קרובות מחזקים את ההאשמה העצמית של הילדים על ידי רציונליזציות כגון:

  • “אני אפסיק לשתות כשאתה תתנהג כמו שצריך”
  • “למה אתה חשוב שאני שותה כל כך הרבה”
  • “אתם הילדים גורמים לי לשתות”
  • אני לא יכול להירגע – אתם הילדים משגעים אותי”

הורים לא אלכוהוליסטים מלמדים גם כן את הילדים להאמין (על אף שאין זה כך) שהם גורמים להורה האלכוהוליסט שלהם לשתות.
דויטש (1982) מציין כי ילדים בבתים רבים אלכוהוליסטים שומעים את הוריהם הלא אלכוהוליסטים מצווים עליהם, “תלךך בבקשה עם אבא, זה ישמח אותו” או “אתה חייב להיות בשקט היום, אמא נראית עצבנית”.

הוראות אילו מרמזות על כך שלילדים יש השפעה כלשהי על השתייה של הוריהם – שהם יכולים להגביר או להפחית אותה באמצעות מעשיהם.

דויטש (1982) מאמין כי ילדים אלו מאמינים בתפישה זו של כוח אישי עד לגיל הבגרות.

כבוגרים, הוא סבור שהם ממשיכים להרגיש שיש להם את הכוח והיכולת לשלוט באחרים. קלינאים מסוימים חושבים כי צורך זה לשלוט באחרים מובילים למערכות יחסים לקויות תפקוד בגיל הבגרות בבית ובעבודה.

במפגשי עזרה עצמית של ילדים בוגרים להורים אלכוהוליסטים, סוגיות של כוח ושליטה עומדות לעיתים קרובות במוקד הדיון הקבוצתי.

לקריאה נוספת:

טומבס, ד. (2005). מבוא להתנהגויות מתמכרות. קריית ביאליק: הוצאת “אח”.

Deutsh, C. (1982). Broken bottles, broken dreams: Understanding and helping the children of alcoholics. New York: Teachers College Press

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: