קשה למתבגר ולא פחות קשה להורי המתבגר (בני נוער והתמכרויות)

נכתב בתאריך 16 בדצמבר 2016   על ידי: עמותת אפשר

מאת: אילת שחר-דייטש (.M.A), מרצה בתחום הורות ומשפחה, מנחת הורים, מתאמת המאבק בסמים ובאלכוהול במועצה אזורית באר טוביה.     
מתוך בטאון עמותת אפשר

(מבוסס על מאמר שפורסם על ידי הכותבת בספר "מניעת שימוש בסמים ובאלכוהול" בעריכת ריקי צימר וד"ר חגית בוני-נוח, בהוצאת הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, ירושלים, 2014, עמודים 282-304)

תפקידנו כהורים הוא לסייע לילדינו לפתח חוסן פנימי ויכולת לעצמאות, כישורי הסתגלות חברתית ובחירה בהתנהגויות בריאות ומקדמות עבורם על אלו המסכנות אותם.
קיימת הסכמה בין החוקרים לגבי חשיבות איכות היחסים בין ההורה והילד, במובן של סיפוקק צרכים, קירבה, חום, פיקוח הורי ושמירה על יחסים לא קונפליקטואליים.
קשרים חיוביים אלו יתרמו להתפתחות  נפשית תקינה של הילד (כהן, 2007; Kandel, 1990; Moon et al, 20000 Brook et al, 2000).

בצד  האחריות ההורית שלנו, מתלווה גם  תחושת חוסר ביטחון באשר ליכולותינו לבצעה, כיוון שהתפקיד ההורי בעידן הפוסט מודרני הפך להיות מורכב, מאתגר ומבלבל עבור הורים רבים.   
ההורה רואה לעתים את עצמו כחבר של הילד ולא כדמות סמכותית וקובעת עבורו, וכך מתקשים ההורים למצוא את דרכם וזהותם כמשפיעים וסמכותיים במשפחה.

"אבדן הסמכות ההורית והפקפוק המתלווה לכך של ההורים במקור המוסרי והערכי שלהם, הם חולשתה הגדולה של ההורות" (כהן, 2008), כהן מוסיפה כי יש צורך אמתי וחיוני בחיזוק ההורים ובהעצמת המנהיגות ההורית כדי "לצמצם סיכונים ולהגביר סיכויים".

הורים "נדרשים" כיום להיות גמישים, להבין את צרכיו הרגשיים והפיסיים של הילד, אך גם לשמור על סמכותם. הם נדרשים לעודד את הילד לפתח כישורים חברתיים ולהשתייך, אך גם להציב גבולות מול דרישות.
גם במסגרת ההורית עצמה יש מקום לגמישות, על ההורים לקבוע ולתאם מטרות חינוכיות בצוות ההורי, אך גם לאפשר ביטויי שונה של הורות לכל אחד מן ההורים, בעיקר על רקע מעורבותם הרבה יותר של האבות בגידול הילדים וקיומן של משפחות בהרכבים שונים.
ההורים עצמם נדרשים להתפתח כאדם בחברה הישגית אשר מעודדת מימוש עצמי, אך גם להיות מעורבים בביה"ס ולהגיעע לאספות הורים, לפרנס, להיות בן/ת זוג ולטפל במשפחה המורחבת והורים בשעת הצורך.
נראה כי משימת ההורות שהייתה בעבר ברורה ואינטואיטיבית, הפכה להיות סוג של מיומנות שיש ללמוד אותה (גרין, 2001;; עמית,1998) ואין זה מפתיע כי הורים רבים מרגישים לעתים תחושת עייפות, חוסר גיבוי, תסכול וחוסר אונים גם אם קיימת תחושת סיפוק ואושר בחוויה ההורית.

בשלב ההתבגרות, הנמשך מגילאי 10-11 ועד שלהי שנות ה-20 של חיי הצעיר/ה, תחושת הקושי אצל ההורים עלולה להחריף כאשר המתבגרים "מתאמנים" על היכולות שלהם:
עצמאות והיפרדות מההורים תוך בחירה בהתנסויות אישיות, חיוביות ושליליות.
ההורה נע בתקופה זו בין הרצון להגן על המתבגר ולמנוע מצבים שיסכנו אותו, לבין הרצון לשחרר, ולאפשר מרחב ונפרדות.
בבסיס החוויה ההורית המפעימה של היכולת לסמוך על הילד בתהליך ההתבגרות, קיימות גם חששות ותחושות של "אבדןן שליטה".

הילד/המתבגר עובר במקביל תהליך מתמשך של מאבק בין תלות ועצמאות, בין הזדהות עם ההורה לבין בניית זהות עצמית נפרדת ממנו, בין הצורך להיות קרוב לבין הצורך להתרחק, בין הישענות על ההורה (רגשית, פיסית וכלכלית) לבין רצון עז להשתחרר מהגנתו ומהתלות בו.
בעידן הנוכחי ההישענות על ההורה נמשכת לעתים שנים רבות, בעיקר מן הבחינה הכלכלית, ולעתים אף לאחר ש"הילד" הופךך להורה בעצמו.

התפקיד ההורי בשלב זה מתמקד במתן המרחב הנדרש עבור המתבגר לעשות את "חקירותיו" בעולם, להתנסות, להצליח, לטעות, "לפשל", ולחזור לבסיס הבית שהיא המשפחה המקבלת אותו חזרה ומכוונת אותו שוב ושוב למקום הערכי, הבריא שיתרום להתפתחותו.
ניתן לומר כי "הריקוד" המיוחד ביחסים ההוריים עם המתבגר/ת, הוא ריקוד של מרחק מול קירבה, של אוטונומיה מולל אינטימיות, של בין לסמוך ולשחרר ובין להחזיק קרוב ולהגן.

תופעת השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים מוכרת לבני נוער רבים בישראל, כאשר החשיפה לחומרים שונים קיימת כבר בגיל בית ספר יסודי (הראל-פיש ועמיתים, 2013).
גיל השימוש יורד וקיימת נגישות לחומרים גם בשל חשיפת בני הנוער לתכנים באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות,, שלעתים אינם נמצאים תחת בקרה והשגחה מספיקים של  ההורים.
בשל כך תפקידי ההורה ואנשי המקצוע במניעה, בתווך, בהכוונה ובהשגחה, החל מהגיל הרך ועד גיל ההתבגרות, מקבליםם תוקף ומשמעות חדשים.
חשוב כאן להדגיש את משמעות קבוצות ההורים הפועלות בכל רחבי הארץ במסגרות שונות, הנותנות כלים, יידע, ומיומנויותת בהורות לאורך שלבי מעגל החיים המשפחתי, מהגיל הרך ועד בגרות.

מחקרים שבדקו גורמי סיכון וחוסן להתנהגויות בלתי מסתגלות של מתבגרים, מראים כי אחד הגורמים החשובים ביותר להתפתחות תקינה של המתבגרים הוא המשפחה, כאשר המשתנים המשמעותיים בהיבט המשפחתי הם:
קשר לקוי בין הורים וילדים, יחס מתירני ולא עקבי (גרין, 2001), היעדר תחושת שייכות ולכידות במשפחה, מערכת משפחתיתת מתירנית או סמכותית מאוד, דחייה הורית, עמדות חיוביות או סלחניות כלפי השימוש בסמים ושימוש בחומרים שונים בקרב בני המשפחה (טייכמן ורהב, 1998; כפיר וטייכמן,2000; קרמניצר 2004).

חשוב להיות מודעים לכך כי התנהגות עבריינית או שימוש בסמים ובאלכוהול עשויים להוות איתותים לקושי אצל המתבגר ויכולים גם להוות סמן לרצונו של המתבגר להיות בוגר, עצמאי, נפרד (גרין, 2001). עלינו להיות ערים להם, כהורים, כאנשי מקצוע ולפעול בהתאם.

לעומת זאת, גורמי חוסן במשפחה קשורים ליחסים חמים בין הורים לילדים.
כמו גם לקבלה הורית, לכידות משפחתית המתבטאת בגבולות ברורים, התעניינות בעולם של הילדים, עידוד ותמיכה, בילוי זמןן משותף ועמדות הוריות שוללות שימוש (טייכמן ורהב,1998; קרמניצר,2004).
על פי הספרות המסוקרת נראה כי סגנון הורי מאוזן המשלב השגחה ופיקוח עם  מעורבות, תמיכה וחום יכולים לסייע להוריםם ולמתבגרים לעבור את שלב ההתבגרות המתמשך "בשלום" (לפחות מההיבט המשפחתי), תוך שמירה על קשר מיטיב בין ההורה והמתבגר, תקשורת פתוחה וגמישה ויכולת להתמודד עם מצבי קונפליקט.
כל אלו עשויים לחזק את גורמי החוסן אצל הילד במשפחה, ולצמצם את גורמי הסיכון להתנהגות אנטי סוציאלית כולל שימושש בסמים ואלכוהול.

מניסיוני כמנחת הורים, אני חווה את הכאב והספקות של ההורים באשר ליכולתם להשפיע על המתבגר ולהיות משמעותיים עבורו, בשלב בו מתרחשת ההתרחקות הטבעית של המתבגר מהוריו, עם הנטייה של המתבגר להתנסות בחוויות טובות וגם מסכנות.
שילוב גורמים אלו עלולים לגרום אצל הורה לתגובות של "וויתור", ייאוש, ואף חוסר אונים. המתבגרים מצדם מגיבים ל"וואקום"" זה, אם בדרך נורמטיבית ושאינה נורמטיבית, אם בדרך "רועשת" או שקטה, אם בתוך הבית ואם בקהילה ובבית הספר, על מנת להחזיר את ההורים לתפקוד, לקשר וללקיחת אחריות הורית במשפחה.

לפיכך יש לתת את הדעת להרחבת תוכניות המניעה וההדרכה המיועדות להורים בקהילה, תוך הדגשת ההיבטים המשמעותיים בהורות כמו חיזוק "הבטן ההורית" ותחושת הביטחון הפנימית בהורות, בצד מתן ידע וכלים להתמודדות עם מצבי סיכון קונקרטיים הקשורים לשימוש בחומרים ובכלל.

 

 

ביבליוגרפיה

גרין, ד. (2001). מתבגרים בחלל מתרוקן, פנים: כתב עת לתרבות, חברה וחינוך גיליון 19,  עמ' 93-104.

הראל-פיש, י. וולש, ס. בוניאל-נסים, מ. צדוק, י. דז'אלובסקי, א. (2013). נוער בישראל: דפוסי שימוש והתייחסות לחומרים ממכרים בהשוואה בינלאומית 1994-2011. תכנית המחקר הבינלאומי על רווחתם ובריאותם של בני נוער, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת בר-אילן. מתוך אתר הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול.

טייכמן, מ. ורהב, ג. (1998), תפיסת המשפחה על ידי בני נוער, עמדותיהם ביחס לחומרים פסיכו-אקטיביים, כוונותיהם ההתנהגותיות וההתנסות בחומרים פסיכו-אקטיביים: מחקר אורך, ירושלים, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול.

כהן, ר.(2008). בת שישים פוקחת עין-מבט אינטימי על החברה הישראלית. גדיש: ביטאון לחינוך מבוגרים, יא, עמ' 11-25.  ירושלים. אתר האגף לחינוך מבוגרים,  Cms.education.gov.il.

כהן, א' (2007). חוויית ההורות: יחסים, התמודדות והתפתחות, קריית ביאליק: אח, פרק מבוא, עמ' 1–69.

כפיר, א. וטייכמן, מ. (2000), עמדות מתבגרים ונכונותם להתנסות בחומרים פסיכו-אקטיביים: תרומת תפיסת המתבגר את עמדות ההורים ואת התנהגותם, חברה ורווחה, כ( 3) , עמ' 339-359.

עמית, ח. ( 1998). הורים כבני- אדם, תל אביב:ספרית הפועלים.

קרמניצר, נ. (2004). הורים, סמים ומתבגרים, ירושלים, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול.

Brook ,J, S Richter, l. and Whiteman, M .(2000) Effects of Parent Personality,   Upbringing, and Marijuana Use on the Parent-Child Attachment Relationship, Journal of American  Academy of Adolescent Psychiatry, 39, 240-247.

Cohen D.A. Rice J., (1997), Parenting Styles, Adolescent Substance Use, And Academic Achievement, Journal of Drug Education .Vol. 27, 199-211.

Kandel D.B. (1990), Parenting Styles, Drug Use and Children`s Adjustment in Families of Young Adults, Journal of Marriage and the Family. 52 183-196.

Moon, D.G., Jackson, R.M. & Hecht, M.L. (2000), Family Risk and Resiliency Factors Substance Use and the Drugs Resistance Process in Adolescence. Journal of Drug Education, Vol. 30(4), 373-398.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

נושאים נוספים: